סגור X    הדפס      הורד קובץ 


קידושין מ"א. ושלח ושלחה

שליחות מנלן דתניא ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהיא עושה שליח ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח.
וברש"י. ושלח בגירושין כתיב ושלחה מביתו ומדלא כתב וגירשה ללמדינו בא שהאיש עושה שליח להוליך גט לאשתו. מלמד שהאשה עושה שליח, לקבל גיטה קרי ביה ושלחה לא מפיק ה"א.


א) מלשון "מדלא כתב וגירשה" משמע שעדיף היה לכתוב לשון גירוש. ומה ששינתה התורה לכתוב לשון שילוח, שהוא גרוע יותר, בא לומר דרשני.
וצריך ביאור הרי גם לשון שילוח מצוי. ישעיהו נ' א', אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה. ירמיהו ג' א', לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר. מלאכי ב ט"ו, ובאשת נעוריך אל יבגד. כי שנא שלח.
ונראה שלשון "שלח" יש לה שתי משמעויות, גם שילוח כשהתכלית שהמשולח יהיה במקום אחר, כגון בראשית ל"ב ה', וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו, במדבר כ' י"ד, וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום. וגם יש שילוח כשהתכלית שלא יהיה במקום שממנו שולח. כגון שמות י"ד ה', מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. בראשית כ"ו כ"ז, ואתם שנאתם אתי ותשלחוני מאתכם. לעומת זאת ב"גרש" המשמעות תמיד שהתכלית היא שלא יהיה במקום הראשון. (אלו שתי משמעויות נפרדות כמו כיסהו בעפר בשני אופנים) בנידון שילוח אשה התכלית היא שלא תהיה אצל בעלה, לכן נוח יותר הלשון של גירוש.
(יש להוסיף, שבעלמא במצב שבו אפשריות שתי לשונות, שלשתיהן משמעות אחת משותפת ולאחת מהן משמעות נוספת, אם התורה נוקטת את הלשון הדו משמעית הרי המשמעות השניה מתקבלת. כאן לא שייך לומר שרק גט ע"מ לחזור הוה גט, לכן לא ראוי לכתוב שילוח. ועי' אות י"א.).

ב) גם לרש"י ש"האשה עושה שליח" נדרש מלשון "שלחה" בשלמותו, הדרשה "ושלח ושלחה" ששליח עושה שליח נדרש מיתור הה"א. וכ"כ תוס' ד"ה ושלח.
אופן הדרשה של יִתּור הה"א. עי' לעיל סי' כ"ב לדף י"ד. דרשת ויבמה, שהבאתי מב"ב ק': דרך ערי מקלט, הוריות ה'. ד' קהלי כתיבי וזבחים ג': ארבעה תוכו כתיבי, שֶׁיִּתּוּר אות במילה גורם שיחשב כאילו נכתבה המילה פעמים.

ג) בהסבר מה שדורשים את "ושלחה" פעמים, למשלח ולמשלחת, צריך לבאר לפי רש"י. לכאורה כיון שדורשים "ושלחה" לשון נקיבה, שהיא מְשלחת, מנין לדרוש גם ושלח. הכל נצרך לושלחה.
הנראה. אי אפשר לדרוש "ושלחהּ" כאילו כתוב "ושלחה" לשון נקיבה, אלא אם יש מה שמכריח לדרוש כן. ואינו נדרש אלא אחר שדורשים את לשון זכר. לשון זכר קודמת משתי סבות. משום שכתוב לשון זכר. ובעיקר, משלח יותר פשוט, הוא עושה מעשה, ושליח כזה כבר התחדש בפסח ותרומה, אלא שאינו יכול ללמוד מהם משום שהם במחשבה, כדלקמן בגמרא. עכ"פ קל לחדש אותו.
באשה השליח סביל כמו האשה עצמה, והיה מקום לומר שצריכים גופה ממש לקבלה, כמו מצוות שבגופו, והתורה מחדשת שגם שליח הרי הוא כגופה, וכמו שצריך לרבות חצר משום יד, וזה גדר חדש. ועי' לשון האבי עזרי מהדו' ד' גירושין פ"ו ה"ו, שהשליחות בקבלה הוא לא שליחות על מעשה אלא על זה שתהא ידו כידה וזהו שליחות על מידי דממילא שאין שליחות כזו רק הוא שליחות המחודש מקרא ושלחה שהאשה ג"כ עושה שליח. עיי"ש מה שהאריך, ושם ציין לאו"ש גירושין פ"ג הט"ו ד"ה אולם אחרי, שהשליחות (לקבלה) אינו על הקניה והזכיה בגט רק על שיהא ידו כידה. וע"ע לקח טוב כלל א'.
(וע"ע משיב דבר ח"ד סי' מ"ט, שגט שהיא מבקשת להפטר ממנו אינו מפורש בתורה אלא מקבלת חז"ל ולמדו מדכתיב ושלחה מביתו ודרשו בקידושין שהיא עושה שליח לקבלה הרי דמיירי שמגרשה לטובתה. הרי עוד גדר חדש שלמדים מושלחה, לשון נקיבה).
כיון שללשון זכר די ב"ושלח" הרי הה"ה מיותרת וכאילו נכתב ושלח פעם שניה. את הבעיה מה לדרוש בפעם השניה פּוֹשטים ע"י שקוראים שוב את "ושלחה" בלשון נקיבה. כדי לפשוט בעיה שנוצרה דורשים דרשה גרועה גם אחר שיש דרשה טובה, וגם בעלמא אין היא עוקרת את הדרשה הטובה, מגדר אין מקרא יוצא מידי פשוטו. (כמ"ש במקומות אחרים).

ד) עוד אפשר שבאמת דרשת "ושלחה" לשון נקיבה אפשרית גם ללא מה שיכריח אותה. וכיון שלזכר די ב"ושלח" עדיף לדרוש נקיבה. ומה שמקדימים את הלימוד שהוא עושה שליח הוא משום שאופן השליחות של זכר היה נלמד מפסח ותרומה, אלו לא היתה פירכא (שהם ישנם במחשבה). הפירכא גורמת ספק אם ללמוד לגט, ובעלמא אין למדים מספק, מ"מ עדיף ללמוד מה שפושט את הספק.
העדיפות לדרוש זכר משום שבזה פושטים ספק, אינה מבטלת את הדרשה העדיפה מצד עצמה של נקיבה. ודורשים את שניהם.
(זה הכלל בדרישה מכח ספק שהתורה יוצרת. אמנם נראה שספק שנוצר ע"י פירכה על בנין אב אינו ספק החזק דיו כדי ליצור לימוד בילפותא גרועה. אבל נראה שספק כזה יכול להעדיף לימוד הפושט אותו על פני לימוד אחר, במקום שהאחר עדיף על הראשון מצד פשטות הלימוד.

ה) לפי הלשון הראשון, אילו לא נדרש "ושלחה" בלשון נקיבה, לא היינו דורשים שליח באשה מעצם היתור של הה"א. נראה טעם לכך, שעדיף לחדש שליח לשליח של איש מאשר שליח לאשה, משום ששליחות אשה היא באופן מחודש, שהשליח סביל, וכנ"ל.

ו) מ"ש באפשרות השניה, שיש ספק לגבי גט אם ללמוד מפסח ותרומה, משום שיש פירכה מה לפסח ותרומה שישנם במחשבה. יש לתלות את זה בשאלה האם הפירכה שכן ישנה במחשבה, הוא עדיפות סתם שישנה בפסח ותרומה, והפירכה היא שכמו שיש בפסח דין זה יתר על גט כך אפשר שיש גם עדיפות אחרת. אבל אם הפירכה היא שהקולא של ישנם במחשבה יש לה שייכות עם שליחות, הרי הפירכה גורמת שאי אפשר יהיה ללמוד גט מפסח ותרומה באופן ודאי. שהרי התורה חידשה דין שליחות רק במקום שהוא קל ואין אמירה לדבר חמור יותר.

ז) קשר אפשרי הוא ע"פ מה שכ' הנו"ב מהדו"ק או"ח סי' ל"ה בשם הרא"ש בהלכות כלאים (בנידה פ"ט סי' ו') שאם רואה על חבירו כלאים בשוק והלובש אינו יודע לא מקרי לגביה קום עשה ולגבי המוצא שרואהו לבוש ושותק הוא שב ואל תעשה. וכתב שם שלרמב"ם הוא בקום עשה. ונראה שהמחלוקת היא בהסבר הקולא של שב ואל תעשה שבגללו הוא נדחה מפני כבוד הבריות. לרא"ש הקולא היא דין בגברא, ביחוס המעשה לעושה, כל שנעשה ממילא השייכות של המעשה אל העושה קטנה יותר, ואילו לגבי חומרת גוף העבירה אין הבדל בין שב ואל תעשה ובין קום עשה. לכן אף שהעבירה עצמה היא בקום עשה כל שהרואה הוא בשב ואל תעשה אינו דוחה את כבוד הבריות. הרמב"ם אומר להיפך. (ועי' קובץ הערות סי' תר"מ. ועי' קהילות יעקב ברכות סי' ח' בסברא שכבות הבריות שקול להבירה יהשב ואל תעשה הוא משום חוסר הכרעה. אבל זה קשה לומר שכבוד הבריות שקול גם לל"ת רגיל וגם ל]סח ומילה שיש בהם כרת).

ח) לפי הרא"ש אפשר לומר שכל שדי בו במחשבה, ואין צריך מעשה, הרי הצורך שלו ביחוס המעשה אל העושה קטן יותר. וממילא בו מסתבר יותר שאפשר בשליחות, ואין צריך שהעושה עצמו דוקא יעשה את המעשה. (זה פשוט אם דין שליחות הוא שמעשה השליח מועיל למשלח, אבל גם כשאומרים ששליחות היא יחוס מעשה השליח למשלח, וכמ"ש באבנ"ז אה"ע סי' ת"ס אות א', ועוד, עכ"פ מידת היחוס היא קטנה ממידת היחוס הקיימת כאשר עשה המשלח בעצמו). ואם חדשה התורה שליחות בפסח ותרומה שבהם די במחשבה, אין כלול בחידוש שליחות בגט שבו צריך מעשה.
כיון שהגרסא שבה תלויה דעת הרא"ש, (כמ"ש בב"י יו"ד סי' ש"ג), המוצא כלאים "בבגדו", נמצאת גם בתוס' שבועות ל': ד"ה אבל איסורא, וגם בילקוט שמעוני שופטים תתקי"א מסתבר שזו גם גרסת רש"י. וממילא אין לומר אליביה את ההסבר השני כנ"ל.
(אפשר גם שאפילו אם הפירכא על הבנין אב היא ע"י יצירת ספק, כנ"ל, אין כאן ספק לימוד, אלא הפירכא הספקית יוצרת ודאי שהדין לא נאמר במה שיש לגביו פירכא.)

ט) אין להוכיח נגד מ"ש שדבר שיכול להעשות ע"י מחשבה נוח יותר להיות בו שליח, מהא דמילי לא מימסרן לשליח, אלא מעשה.
דין מילי נאמר אחר שכבר חודש דין שליחות גם בדבר שאינו אלא במעשה. כיון שבשליחות הפעולה של השליח מתיחסת למשלח, יש סברא לומר שאין מתיחס למשלח אלא דבר שמתיחס קודם לשליח בצורה טובה. דבר שהוא מילי, שאין בו מעשה, מתיחס לשליח בצורה גרועה כנ"ל, וממילא לא מתיחס למשלח.

י) בתוס' ד"ה ושלח כתבו, וא"ת הא איצטריך חד ושלחה למדרש דקטנה ושוטה אינה יכולה להתגרש דהכי משמע ושלחה מי שמשלחה ואינה חוזרת פרט לזו שמשלחה והיא חוזרת וי"ל דושלחה בתרא יש שתי דרשות וכו'.
לכאורה קצת קשה על תירוץ התוס', לא היה לגמ' לומר שיש שתי דרשות ב"ושלחה" כאשר אינה מזכירה את הדרשה הראשונה, פרט לחוזרת. ואולי אפשר לומר ע"פ רש"י שצריך ושלח"ה" רמז לדרוש שדן באשה, וכן כאן "ושלח ושלחה" שהוא כאילו כתוב פעמים "ושלח" ורומז לשליח עושה שליח. הלימוד פרט למשלחה והיא חוזרת הוא ממשמעות "גרוש" לפני הדרשה של השינוי מ"גירוש" ל"שילוח", וכענין דברי רש"י לעיל. גירוש של חוזרת אינו גירוש. וכ"כ האבנ"ז אה"ע סי' ח' אות ל', וכתיב ושלחה וכשחוזרת לא נקרא ששלחה מביתו.


יא) בענין הנאמר סוף אות א'.
עי' גיטין כ"ד. דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה וקבלי את גיטך, והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. ורש"י, שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך לחברך וזו אינה ראויה לחזור שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח"כ נעשית היא בעל המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור.
ביסוד הלימוד, עי' שו"ת הריב"ש סימן תעו ד"ה ואני אומר, שאין ספק שהַבְּרורים הראשונים כשעשו שכירות החזן ופטרוהו מן המס הודיעו זה לקהל או לאנשי המעמד לומר עשינו שליחותכם כדרך כל שליח כדאמרינן והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. בפשטות הלימוד של חזרה שליחות הוא לפי הכלל שמשמעות ביטוי היא כפי החלק החשוב שבנכללים בביטוי. כאן הוא החלק החשוב הוא החלק הרגיל, והוא, כמ"ש הריב"ש, שחוזר ואמר עשיתי שליחותך.
אכן כאן מגיעים למשמעות שליחות ע"י שינוי מהפשט. ואין לי ראיה שהכלל הנ"ל חל גם על תוכן של לשון שאינו פשט הלשון. אפשר שבאופן הנ"ל עוברים ישירות לתוכן החדש ולא דנים על המילים. וגם אפשר שמילה שבאים אליה ע"י דרש היא חלשה יותר ואין בה כלל זה.
ולפי הנ"ל סוף אות א' ניחא. חל כאן הכלל שהמשמעות של שילוח לתכלית שיַעֲשה היא עיקר המשמעות של המילה, ועל משמעות מילה חל הכלל הנ"ל.