קידושין ע''ב:

ספיקא דאורייתא לקולא. ממזר ודאי אמרה תורה

 

ת''ר גר נושא ממזרת דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר גר לא ישא ממזרת אחד גר אחד עבד משוחרר וחלל מותרים בכהנת מ''ט דרבי יוסי חמשה קהלי כתיבי [דף ע''ג:] חד לכהנים וחד ללוים וחד לישראלים וחד למישרי ממזר בשתוקי וחד למישרי שתוקי בישראל קהל גרים לא איקרי קהל ורבי יהודה כהנים ולוים מחד קהל נפקי אייתר ליה לקהל גרים ואיבעית אימא ה''נ תרי קהלי נינהו ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קהל נפקא (דברים כ''ג) לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא.

 

א) בביאור מה ש''הקהל'' הראשון אינו כולל את כל עם ישראל, והמחלוקת האם לדרוש מ''קהל'' הראשון כהנים בלבד או כהנים ולויים.

עי' הוריות ד': מתני', הורו ב''ד ועשו כל הקהל או רובן על פיהן מביאין פר וכו' דברי ר''מ ר' יהודה אומר י''ב שבטים מביאין י''ב פרים וכו' רבי שמעון אומר י''ג פרים. הוריות ה'^., מ''ט דר' יהודה קסבר ארבעה קהלי כתיבי קהל הקהל קהל הקהל חד לחייב על כל קהל וקהל וכו' ור''ש תלתא קהלי כתיבי. הוריות ה':, שבט אחד דאקרי קהל מנא להו וכו' אלא אמר רב אחא בר יעקב דכתיב (בראשית מ''ח) ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים וגו' מאן אתיליד ליה ההיא שעתא בנימין ש''מ ה''ק רחמנא מתיליד לך השתא קהל אחרינא. (וע''ע ירושלמי הוריות פ''א ה''ו,  ). גם לר' יהודה שלומד מהנני מפרך צריך ריבוי ד' קהלי. כלומר עיקר שם קהל הוא לכל הציבור, אבל אחר שנתרבה שוב גם שבט בכלל ''קהל''. ולר' מאיר אף שכשיש הוכחה ''קהל'' כולל שבט, וכן הוא בבנימין הנ''ל, עדיין עיקר ''קהל'' הוא כל העם. ההבדל בין ר''מ ור' יהודה הוא במידת העדיפות ב''קהל'' לכלול הכל

ועי' פסחים ס''ו:, ופסח גופיה מנא לן (דדחי טומאה) אמר רבי יוחנן דאמר קרא (במדבר ט') איש איש כי יהיה טמא לנפש איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נידחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה. ועי' פסחים ע''ט^., משנה, נטמא קהל או רובו וכו' יעשו בטומאה וכו'. ושם פ'^., רבי שמעון אומר אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן מאי טעמא דרבי שמעון קסבר שבט אחד איקרי קהל רבי יהודה אומר אפילו שבט אחד וכו' סבר שבט אחד איקרי קהל.

מוסברת דעת ר' יהודה שב''הקהל'' הראשון מעמיד בכהנם ולויים. כיון שגם שבט אחד נקרא קהל אין ראיה לאסור בכל השבטים וכיון ששבט אחד התיחד למַעֲלָה, מעמידים בשבט הזה.

 

ב) לשיטת ר' יוסי, כאן, ''קהל'' הוא ניגוד ל''איש'' ויכול להיות כל קבוצת אנשים. (קהל הוא לשון איסוף וצבירה, כמו ''ציבור''. ולכ''ע קיימת המשנה פסחים ס''ד., הפסח נשחט בשלש כתות שנאמר (שמות י''ב) ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל קהל ועדה וישראל). אין התוכן שלו שבט אלא כשיש עדיפות לתוכן זה. ממילא בענייין אסורי נישואין שמצאנו יחוד רק בכהנים שנאסרו בגרושה, עדיף להעמיד את ''קהל'' הראשון בכהנים. כשיש ''קהל'' שני מעמידים אותו בשבט הכולל את הקבוצה הראשונה וגם יש בו מעלה שאינה בשבטים אחרים, היינו שבט לוי.

ר''מ הסובר בהוריות ובפסח שקהל משמע כל יישראל יכול לסבור כאן כר' יוסי משון שיש הכרעה מסברא. כלומר הביטוי ''שבט'' כשלעצמו יכול להתמלא בתוכן בעל היקף כל שהוא ובחירת ההיקף נעשית לפי שיקולים שאינם פירוש הביטוי. ור''מ מעדיף בהוריות ובפסחים את התוכן ''כל ישראל'' משום שהוא ודאי כלול בציבור, אף כשבוחרים בתוכן של שבט אחד. ואומרים תפסת מרובה. כאן התוצאה של ''תפסת מרובה'' היא לתפוס מספר קטן כדי לאסור עליהם, כמובן.

 

ג) לשון ''קהל'' אינה חד משמעית ויש עדיפות לדון במה היא מכילה. זה כל זמן שאין ההיקף שלה נדרש להכיל את כל העם חוץ מחלקים פחותים שבו. כל לשון מכילה רק את החלקים החשובים, כמ''ש בסימן דלעיל דף זה. לכן מסברא חיצונית קהל גרים לא אקרי קהל.

לכן עדיף לפשוט ספק בביאור ''קהל''. כיון שבכל הלשונות אין כוללים חלק גרוע, וכן ''קהל'' כמ''ש לעיל בסמוך, יש להסתפק האם ספק קהל הוא מציאות גרועה שאינה כלולה ב''קהל''. דורשים מ''קהל'' הרביעי ש''קהל'' אינו כולל ספק.

אופן הדרשה ש''קהל'' לא כולל ספק. עי' סנהדרין ל''ב:, ריש לקיש רמי כתיב (ויקרא י''ט) בצדק תשפט עמיתך וכתיב (דברים ט''ז) צדק צדק תרדף הא כיצד כאן בדין מרומה כאן בדין שאין מרומה. ורש''י, בצדק תשפוט ולא כתיב בצדק צדק להזהיר בית דין לדקדק בו כל כך לדרוש ולחקור. הרי ''צדק צדק'' הוא חלק בעל חוזק גדול יותר של ''צדק''. כעין ''צדק מתוך הצדק''. וכן כאן קהל מתוך הקהל, למרות שלא נאמרו כאחד, היינו קהל ברור ולא מסופק.

ועי' יומא ל''ה^., אמר רב הונא בריה דרב עילאי אמר קרא (ויקרא ט''ז, כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף) בד בד בד בד מובחר בבד.

ועי' חי' הרא''ה ברכות נ''ג: (עמ' ק''ע הובא בב''י או''ח ר''ס ק''ס) טעמא דבנטילת ידים בעינן מים שלא נשתנו צורתן דנט''י דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור והתם מסתמא דילפינן ליה משום מים יתירא דכתיב (שמות ל') ונתת שמה מים (לרחצה) ורחצו אהרן ובניו ממנו וגו' בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ומהכא דייקי דמים בהוייתן בעינן שלא נשתנו.

הסבר האופן באופן כללי. עי' זבחים יז:, והזה הטהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה. וברש''י טהור כל שהוא משמע דהא קרא יתירא הוא וכו', לימד על טבול יום שכשר בפרה דאשכחן טבול יום דאיקרי טהור למעשר דכתיב ורחץ במים וטהר. מפורש ברש''י שכיון ש''טהור'' מיותר עוברת משמעותו למשמעות רחוקה שנכתבה במקום אחר.

 

ד) לא דרש ריבוי שגם ספק בכלל ''קהל'' כמו שדרש את ה''קהל'' הקודם, לעיל יש ביטוי בעל משמעות ברורה ואינה טעונה פירוש והתוכן של הביטוי החדש אינו בא להכחיש את הקודם ובהכרח להוסיף עליו, כאן הנידון הוא פירוש המושג ''קהל'' ואמירת מושג פעם שניה היא יצירת מושג חזק יותר. כאילו ''קהל מתוך הקהל''. כעין שינה הכתוב לעכב. (וכעין ועל השנות החלום פעמיים כי ממהר וכו').

הכל על פי היסוד שכל מה שנכתב בתורה כוונתו ודאי. והוא בחוות דעת בבית הספק, אחר סי' ק''י, הובא בסימן הקודם על דף זה.

(דברי כאן הם להסבר שספק הוא בכלל מציאות גרועה ולא שלמד ממציאות גרועה. שני האופנים כתבתי לפני שנים בסימן הקודם בדף זה. עיי''ש).

ביתר ביאור, עי' רש''י חולין פ''ח:, אבל הכא (וכיסהו בעפר) דמשתמע כלל בתרי ענייני ב' כסויין שאין דומים זה לזה כגון כסוי דבר שלם כגון כלי וכסוי דבר דק כגון עפר תו לא אתי פרטא אלא לפרושי כסוי קמא דלאו בדבר שלם הוא. משמע שיש לכסהו שתי משמעויות שונות, בדבר שלם ובדבר דק. ואילו בתוס' שם, ורבינו תם מפרש דהכא והתם חשוב כלל ופרט גמור כמו בעלמא דבכור משמע בין הכי ובין הכי וכו' וכסהו נמי משמע בין כסוי כלי בין כסוי עפר במה שירצה.

לר''ת יש ל''קהל'' משמעות אחת. והבעיה איזה כמות להכניס במקרה הפרטי אינה בעיה של פירוש אלא דיון על הפרטים. וכן כאן ''קהל'' מדבר על פרטים ולא פירוש מילה. וכל יתור מדבר, בעדיפות ראשונה על קבוצת פרטים נוספת. כעין ב''מ ל''א., ואימא השב חדא זמנא תשיבם תרי זמני. ועוד שם.

לרש''י צריך לומר שגם במשמעויות נפרדות של קהל אין לדרוש מיעוט כמו בצדק בצדק, משום שקבוצת קהל קטנה אינה ''קהל'' מובהק יותר מגדולה. אדרבה לקבוצה גדולה יש יותר חשיבות ומסתבר שכפילה מעבירה מקטנה לגדולה.

 

ה) המחלוקת איך לדרוש האם חד (קהל רביעי) למישרי ממזר בשתוקי וחד (קהל חמישי) למישרי שתוקי בישראל, או ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קהל נפקא לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא.

נראה שלשני הצדדים דורשים ''ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא'' ודורשים זאת אחר שנלמד ש''קהל'' הוא רק קהל ודאי. אלא שללשון ראשון צריך יתור של ''קהל'' שבא ללמד לממזר שגם בו התוכן כולל רק ודאי, ואילו ללשון השני הספק בממזר עצמו אם כולל רק ודאי מספיק כדי שילמד מעניינו, שכתוב בו קהל ודאי, שגם הוא רק בודאי. עי' רש''י חולין ק''מ., דבר הלמד מענינו, מקרא שכתוב סתם ואין אנו יודעין במה מדבר הוי לומדו מענינו..

 

ו) לשני ההסברים יש שינוי בין דין הודאי האמור בקהל לדין האמור בממזר. בקהל יש לומר שהדין דין מקומי, שרק בקהל חידשנו שספק אינו בכלל. כיון שמצאנו באשם תלוי שחייב בספק, א''כ יש ביטוי שמשמעותו כוללת ספק, בכרת, נוח לומר שהחידוש להתיר ספק הוא רק ב''קהל'', ובמקום אחד אפשר לומר ''חידוש הוא'' לדמות ספק למצב גרוע. אבל אחר שיש לימוד שגם ''ממזר'' אינו כולל ספק שוב אין אומרים כאן שזה רק חידוש לדמות ספק לחלק גרוע, אלא אומרים שזה מהלך רגיל, וספק אינו כלול במשמעות ביטוי משום שהוא גרוע.

ממילא אפשר ללמוד מממזר לכל התורה. ולחלק בין כל הכריתויות שבהן החמרנו, או בין חתיכה משתי חתיכות, לספק סתם.

ההבדל בין האם צריך יתור של קהל כדי לדרוש לממזר, או שדורשים ממזר מעניינו נראה שהוא בגודל הספק האם ספק כגרוע. ספק קטן שבו בסתם היינו אומרים שכלול בביטוי, די בו להעדיף דרשת ''קהל'' לצורך פשיטתו, כנ''ל, אבל נצריך יתור קהל כדי שנדרוש את ממזר ספק. ספק  גדול שלא היתה לנו הכרעה ללא פסוק, מספיק כדי שנלמד ממזר מקהל ללא יתור.

 

ו) כ' בשו''ת הרמב''ם (סי' ש''י, ובהוספות בכרך רביעי עמ' 175, לשון ערבית), ושאמרם ז''ל ספקא דאוריתא לחומרא הוא אסור מדבריהם לא מן התורה ובביאור אמרו (קידושין ע''ג^.) ממזר ודאי אסרה תורה ''והו אל קאיס'' (והוא ההיסק, ההיקש) בכל איסורי לאוין כולם שאם הוא ספק איסורא דאוריתא אסור מדבריהם. למ''ש מבוארים דבריו שאותו שיקול ההיסק שבממזר ישנו בכל הלאוין, היינו שמממזר למדים לכל הלאוין שבכולם ישנו הכלל שלשון שנאמרו בה אינה כוללת ספק. הכלל הזה הוא ה''קאיס''.

 

ז) אחרי שאין לר' יוסי מה לרבות מכח ספק הוא מרבה גרים, שמוצאים מכלל ''קהל'' בגלל גריעות, ואין בהם ספק, אבל מסברא יש יותר להחמיר בהם מאשר לאסור ממזר בממזרת וכדו'.

 

סיכום. משמעות ''קהל'' היא ציבור, ולא ברור באיזה היקף של ציבור מדבר, בתחילה נוקטים את הקטן משום תפסת מרובה, וזה עדין בגדר ספק באיזה היקף מדובר ומרבים בו, כדי שה''קהל'' השני יוסיף על הראשון ולא יכחיש אותו. (עי' אות ד' בדעת רש''י).  אחר שמגיעים למשמעות ''כל הציבור חוץ מהמשונים'' מגיעים לגבול המשמעות המסופקת, ביטוי אינו כולל דבר גרוע, ועוברים לספק אחר, האם ספק קהל נחשב גרוע. כאן הדרשה אינה על פרטים השייכים לביטוי אלא על משמעות הביטוי אם כולל ספק, בזה כפילת הביטוי היא חיזוק הביטוי, ומתמעט התוכן המסופק. אחר שאין יותר ספיקות לדון בהם, אם יש יתור, חוזרים לרבות קהל גרים, שבסתם לא כלול ב''קהל'' משום גריעותו.

אחר ש''קהל'' אינו כולל ספק, נותר ספק לגבי ממזר. אם הספק שמא מצב ספקי נחשב גרוע ולא כלול בביטוי, הוא ספק שלא מכריעים בו בסתם, ''ממזר'' לומד מ''קהל'' בלימוד מעניינו, בלא יתור. אם בסתם מכריעים שחוששים לספק, צריך יתור של ''קהל'' כדי ללמד על ממזר.

אילו היה הלימוד על קהל בלבד היינו אומרים שהוא חידוש וכיון שמצאנו באשם תלוי שביטוי כולל מצב ספקי, לא היינו למדים מ''קהל'' לכל הלאוין. אחר שגם ממזר נכנס לדין זה שוב אין זה חידוש וראי ללמוד ממנו לשאר מקומות ומחלקים ביו לאו לכרת או בין חתיכה אחת לחתיכה בין שתים.