סגור X    הדפס      הורד קובץ 


קידושין ט'. קרי ביה כי יקח

הא לא דמי האי שטרא לשטר זביני התם מוכר כותב לו שדי מכורה לך הכא בעל כותב בתך מקודשת לי אמר רבא התם מעניינא דקרא והכא מעניינא דקרא התם כתיב ומכר מאחוזתו במוכר תלה רחמנא הכא כתיב כי יקח בבעל תלה רחמנא התם נמי כתיב שדות בכסף יקנו קרי ביה יקנו מאי טעמא קרית ביה יקנו משום דכתיב ומכר ה"נ קרי ביה כי יקח דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה אלא אמר רבא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי ואיבעית אימא התם נמי כתיב ואקח את ספר המקנה.

א) לכאורה פירוש "כי יקח בבעל תלה" הוא על פי הא דלעיל קידושין ד':, ואי כתב רחמנא ויצאה חנם הוה אמינא היכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו הוו קידושי כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח. ולמדים מזה גם את הדין דלעיל ה': שהאומר הריני אישך הריני בעליך הריני ארוסיך אין כאן בית מיחוש, דילפינן, כי יקח ולא שיקח את עצמו. ועע"ש, ובתוספתא רפ"א, נתנה היא לו כסף או שוה כסף ואמרה לו הריני מאורסת לך הריני מקודשת לך הריני לך לאינתו אינה מקודשת וברא"ש נתן הוא ואמרה היא שהוא ג"כ משום כי יקח.
וכמו כן בשטר צריך להיות הקנין תלוי בבעל, שהוא עושה את מעשה הקנין.

ב) אבל לפי זה צ"ע. שהרי לעיל ב': אומרת הגמרא, ר"ש אומר מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כתב כי תלקח אשה לאיש מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש. זהו ענין דיבר הכתוב בהוה. ואין דבר זה נדרש אלא כשיש יִתּוּר, וכמ"ש הרמב"ן על התורה במדבר י"ט ט"ז, ואמר בחלל חרב כי דבר הכתוב בהווה והוא הדין לחלל אבן או אגרוף. ורבותינו (נזיר נ"ג ב) עשו בו מדרש מפני יתורו לומר שהחרב כחלל. וע"כ הדין דלעיל נדרש משום היתור, שהרי עצם הדין של קידושי כסף נלמד מ"ויצאה חינם".
רחוק לומר שר"ש דלעיל חולק על הדרשות שבאות א'.
ואם נֹאמר שהלימוד כאן מ"יקח" הוא משום יתור, צ"ל שמ"ש התם מעניינא דקרא דכתיב ומכר, אינו בדוקא, ועיקר הטענה שמסברא חיצונה ראוי שהשטר יעשה ע"י המוכר, שאז יהיה כעין הבאה לרשות, בזה שיש לקונה ראיה שהחפץ שלו, ורק קידושין העניין שונה משום גזירת הכתוב, כנ"ל. אבל קשה, מה מקשה התם נמי כתיב שדות בכסף יִקְנו, הרי "יִקְנו" הנ"ל אינו מיותר, ואינו נדרש כנ"ל. ומשום הפסוק של "יקנו" שאינו מיותר אין משנים את הסברא החיצונה.

ג) (ענין הלימוד מיתור הוא שהביטוי המיותר מקבל משמעות חדשה, ולא שהוא כמו "את" שמוסיף עוד פרט. אילו היה היתור כעין "את" היינו אומרים ש"כי יקח" ילמד רק שאין האיש נקנה לָאשה, ולא היינו למדים שאין האשה יכולה לעשות את הקנין, אבל עכשיו שאנו אומרים שהמשמעות של "יקח" משתנה, אנו אומרים ש"יקח" נעשה ל"רק יקח" היינו רק האיש עושה את הקנין ורק האיש קונה).

ד) על כן נראה שהלימוד כאן הוא מלשון "יקח" כשלעצמה, גם אם אינה מיותרת. כדלהלן.
לעיל ה'. יליף שמתקדשת בשטר מויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר אף הויה נמי בשטר. שם לא פורש מה נכתב בשטר הקידושין, וכיון שהשטר ביציאה שממנה לומדים נקרא ספר, הרי כתוב בו תוכן. אמירת דבר שאין התוכן שלו ברור גורמת לימוד שלא היינו למדים בלעדיו (כמ"ש במקומות אחרים). לכן למדים מ"יקח" שתוכן השטר הוא שהבעל לוקח.
דין מה כתוב בשטר אינו משנה לגבי הענין שהאיש עושה את פעולת הקנין, ושהאיש נחשב לקונה בקנין. אפשר שיתקיימו שני הדברים דלעיל אף אם המילים הכתובות בשטר הם שהאשה מקנה את עצמה לאיש. מפני שהלימוד מיִתּוּר הוא שהתוכן "יקח" הופך להיות "יקח בלבד", בתוכן הזה אין התיחסות למה שכתוב בשטר.

ה) עי' גיטין ל"ב: גט שביטלו אם חוזר ומגרש בו, והתוס' שאין הגט מעשה עד שינתן לאשה, משמע שהוא חלק מן העשיה של הגירושין, ועי' ברכת שמואל גיטין סי' ל"ט. ונלמד גם לקידושין שהשטר עשיה של הקידושין, והעשיה היא של הבעל והוא הלוקח. ומסתבר שהכתוב בשטר הוא מה שנעשה, בזמן הכתיבה. אבל עי' לשון האבנ"ז יו"ד שנ"ח אות כ"ד שהבעל יכול לבטל משום שהגט אינו אלא הכנה לגירושין, והוה כמו שליח שיכול לבטלו כל שלא ניתן הגט. א"כ אינו חלק מהגירושין. וא"כ אפשר שאת החלק הזה עושה האב (או האשה) והאב כותב בשטר שהוא נותן, כיון שבכתיבה הוא עושה הכנת נתינה. (ועיי"ש אה"ע קנ"ו אות כ"ה, שמשמע כברכת שמואל. ושם סי' ע"ג אות י"ד כתב שעיקר כמ"ד שא"י לבטל את הגט).

ו) ובזה מיושב מה שקשה להסבר שבאות א', איך אומרת הגמרא קרי ביה יַקּח, הרי אז לא נוכל לדרוש את היתור באופן שמחדשים את הדינים שבאות א', וגם לא נוכל לדרוש להיפך, שאבי האשה (או האשה עצמה) עושה את כל פעולת הקנין, שהרי משמעות "יַקח" היא שהאב עושה את האיש ללוקח, כלומר גם הבעל עושה פעולה, (כמו רש"י בראשית ד יח, פלוני הוליד את אשתו בן או בת, שמדבר בלידת האשה) וא"כ הרי התוכן נשאר כמו אילו נכתב רק ויצאה חינם, ואין תועלת ביתור.
ולמ"ש שהלימוד הוא מ"יקח" בלא זה ש"יקח" מיותר י"ל שזו דרשה נפרדת לגמרי ואפשר שלענין היתור ידרש "יִקח" ולגבי שטר ידרש "יַקח". כדלהלן.

ז) מ"ש בגמרא קרי ביה כי יַקח, אין הכוונה שנשנה את הקרי של המילה לכל ענין, אלא הכוונה שנדרוש את המילה לענין אחד באופן של הקרי השונה. וכן הוא בסנהדרין ז': (דברים א') שמע בין אחיכם ושפטתם אמר רבי חנינא: אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו, קרי ביה נמי שַׁמֵּעַ בין אחיכם. היינו שדורשים גם שמע, שיגרום לדיין לשמוע. וכן סנהדרין פ"ט., הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים דכתיב (דברים י"ח) והאיש אשר לא ישמע קרי ביה לא ישמיע וקרי ביה לא ישמע אל דברי. וכן מכות כ"ג. לא תשא שמע שוא וגו' קרי ביה "נמי" לא תשיא.

ח) לתוס' למסקנה דורשים את לשון שטר קידושין מ"כי יקח".
לכאורה למ"ש שהדרשה לענין כתיבת השטר היא מהלשון כשלעצמה, א"כ שוב אין "כי יקח" מיותר ומנין לדרוש אותו ללא "תקח".
הנראה. שמצד הדיון מה לדרוש כדי שהלשון לא תהיה מיותרת עדיף להעביר את משמעות "יקח" ל"יקח בלבד", שהיא משמעות משנית של "יקח". עדיף כך מאשר לדרוש לענין כתיבת השטר שאינו במשמעות הלשון. לכן נדרש קודם כל "יקח בלבד". הענין מה לכתוב בשטר יש לו עדיפות להדרש מצד הצורך לפתור את הבעיה שנוצרה ע"י ההיקש כנ"ל, לכן דורשים את הדרשה השניה. אין מבטלים את הדרשה של רק יקח מענין אין מקרא יוצא מידי פשוטו, כמו שהפשט אינו נמחק אף שיש הכרח לדרוש, כך דרשה עדיפה אינה נמחקת בגלל הכרח חיצוני לדרוש דרשה אחרת.
אין נראה לומר שיש כאן שקולים, שהרי בכח יצירת ספק לגרום לדרשות שאינן נדרשות בלא זה, כמו גימטריה, וודאי יש בכוחן לדחות משמעות שניה של לשון לדרוש לענין רחוק.