סגור X    הדפס      הורד קובץ 


ב"ק י"א, ב"ק ס"ד: מיעוט סובין מחיים ודרשת אחייה לקרן כעין שגנב

אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין.
וברש"י אין שמין הנבילה והשברים לבעלים שיחזיר גנב הפחת אלא ישלם בהמה וכלים מעולים והשברים שלו. ותוד"ה אין שמין. וכן משמע בירושלמי (ב"ק פ"א סה"א) חיים שנים ישלם ולא מתים שאין פורע בסובין אין לי אלא גנב גזלן מנין והשיב את הגזילה אשר גזל. וכן ברש"י על התורה מהמכילתא, חיים שנים ישלם, ולא ישלם לו מתים אלא חיים או דמי חיים.
ולהלן ס"ד:
גניבה וחיים לכדרב דאמר אחייה לקרן כעין שגנב.
וברש"י, אחייה לקרן כעין שגנב לקמן היא בשמעתין דאם גנב בהמה והוכחשה או הוזלה משלם כשעת הגניבה


א) פשט הכתוב בשמות כב ג, אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם הוא כמ"ש הרשב"ם, ש"בידו" היינו שלא מכרו, ו"חיים" היינו שלא טבחו. וכן הוא לפי הטעמים ולפי התרגום.
טעם שמעבירים את חיים לדרשה, נראה, ש"חיים" אינו כולל את כל שלא טבחו, אפשר שמתה מאליה, וכן "בידו" אינו כולל את כל שלא מכרו, אפשר שנגנבה ממנו. אין מסתבר כלל לומר שאם מתה או נגנבה מהגנב יהיה פטור גם מכפל. אין גם לומר שחיים ובידו דווקא ואילו טבחו או מכרו אינו בדווקא וכוללים מתה ונגנבה, שהרי אינו מאריך אם יאמר "ומתה", ולא היה לתורה לומר ו"טבחו". אמירת "לא טבחו" מסובכת יותר. היא מכילה פרטים שיש בהם חשיבות שונה מצד הדין, חיה ומתה מאליה או ע"י אחר, וראוי לאומרם ע"י פרט מיצג, שאינו דוקא. וגם אין ליצג את כל שאינו בידו ע"י "מכרו", יש בו תכונה מחמירה מיחדת, הוא עשה את ההעלמה, וראוי היה ליצג ע"י נגנבה וכדו'. (טעם זה מספיק גם לענין טבחו).
אלא "בידו" מיצג את לא "מכרו". וכיון שע"כ הדין שוה בכל שלא טבחו אומרים שהוא יְיַצֵּג גם את לא טבחו.
וכן הוא ברש"י על התורה שמות (כ"ב ב'), אם המצא תמצא בידו ברשותו שלא טבח ולא מכר.
ו"חיים" מיותר לדרשה.

ב) מ"חיים ישלם" אנו למדים, לפי רש"י והתוס' י"א. גם שאין משלם בסובין וגם ששינוי קונה. וצריך הסבר לאופן הלימוד, וגם למה אין למדים רק לשאינו משלם בסובין, הרי תפסת מרובה.
הנראה שעיקר הלימוד לחיים ולא סובין נלמד מ"חיים ישלם". חיים עולה על "ישלם" באופן ישיר כמו שעולה על "גניבה" בדרשה שבדף ס"ד:.
הדרשה חיים ולא מתים תוכנה הוא החזרת החפץ הניזק ולא השלמת הפחת, כמ"ש מהר"א פולדא.
ההסבר הוא שיש במשמעות "ישלם" גם החזרת החפץ בעין. כמ"ש תוס' י': ד"ה ישלמנה, "משמע" שהבהמה עצמה ישלם. (כוונת התוס' שיש ל"ישלם" שתי משמעויות כסף, והוא עצמו, ישלמנה בורר את הוא עצמו, אחרת מיותר, וכיון שאינו אפשרי עובר ל"ישלימנה"). וכן הלשון בספרי דברים ש"ו, משל למלך שהיו לו שני אפוטרופין במדינה והשלים להם את שלו ומסר להם את בנו ואמר וכו'. וע"ע תהילים קט"ז י"ד נדרי לה' אשלם, שאינו תשלום כלשון ימינו.
כיון שאפשר לפרש החזרת החפץ עצמו בוחרים בתוכן זה, משום שהאופן השני לפרש הוא שהדבר שבו משלם הוא "חיים", היינו לא סובין. אבל אין לשון חיים רומזת על הקלות שבה אפשר לקבל את החפץ הנגנב תמורת התשלום, אין זו תכונת החפץ מצד עצמו אלא תכונה הנגרמת ע"י המידה שהחפץ מצוי בשוק וכדומה. וגם אין לשון "חי" נופלת על משובח, אלא רק על נמצא במצב הראוי וכדומה.
לשון הירושלמי והמכילתא חיים ולא "מתים" היא לשון קצרה והעיקר כלשון רש"י שהובא לעיל, לא ישלם לו מתים אלא חיים או "דמי חיים". ופירוש ולא "מתים" הוא ולא פחת שפחתו מיתה.

ג) כיון שחיים הוא נתינת החפץ עצמו וגוף החפץ אינו קיים מעבירים את התוכן ליצירת המצב הקרוב האפשר להחזרת החפץ. תשלום בכסף ולא בסובין.
עי' רא"ש (סי' י"א) אשר גזל כעין שגזל ומיהו מעות יכול ליתן לו דמה לי הן מה לי דמיהן. וכתב באבנ"ז יו"ד קע"ו אות ד' דהחיוב הוא להשיב חפץ כעין שגזל והא דסגי בדמים משום שיכול לקנות בעדו חפץ כעין שגנב. נראה שהיא גופה עדיפה אבל כיון שאחייה משמעו להחזיר לחיות, היינו כשהגזילה אינה בעולם, לכן יש במשמע גם כסף. סובין מתמעט כיון שהוא רחוק יותר מהחיות מחוסר מכירת החפץ כדי להשיג דמים. ולהחליף סובין בחפץ הוא דבר קשה יותר. (אף אם מה לי הם מה לי דמיהם הוא השואה גמורה, עי' ב"מ ס"ד. מ"מ מכירת חפץ למי שאינו סוחר קשה ול"א בזה מה לי דמיהן מה לי הן).
(ועי' ברמ"א אם אין כסף אין צריך למכור. הרעיון הוא שזו הקרבה הגדולה לחפץ עצמו. למכור אין צריך כיון שאז זה יהיה ומכר ונתן ולא ונתן, כעין את כל שללה תקבוץ ושרפת ולא תתלוש תקבוץ ושרפת, וכן וכתב ונתן ולא וכתב ותלש ונתן).

ד) אחר שלמדים שצריך לתת לנגנב את הדבר הקרוב ביותר לחפץ בגנוב, יש בכלל הדברים שאינו יכול לתת את השברים של החפץ. ומכאן שהגנב קנה את השברים. שינוי קונה. כלומר החיוב להביא מצב שבו החפץ הגנוב יהיה מה שיותר ביד הנגנב כולל בתוכו שני עניינים נפרדים, לא לשלם בסובין, שינוי קונה.

ה) איך למדים את הדרשה הנוספת, אחייה לקרן כעין שגנב, הרי "חיים" כבר נדרש לנ"ל.
אחרי שנלמדה המשמעות להחזיר את הגניבה למצבה הקודם נוצר ספק מהו אותו מצב, האם שעת הגניבה או שעה שמתה כדרכה והאם שמין אותה כמחירה עכשיו או כמחיר שהיה לה בשעות הנ"ל. על זה עולה הלימוד גניבה וחיים, ששעת החיים המדוברת היא שעת הגניבה.
(לשון הגמרא לפנינו, "אמאי" קאמר רחמנא חיים בגניבה, משמע ממנה שהלימוד נובע מהבעיה למה נאמר כן, ולא כמ"ש. שהלימוד נובע מהצורך לפתור בעיה. אכן בכת"י ה' הגרסא מאי קאמר וכו').
התוכן "אחייה לקרן" אינו מתחדש בשביל לדרוש את "חיים" על גניבה, שהרי כבר בלימוד הקודם דרשנו שזה התוכן של חיים ישלם. לא נשאר לנו אלא לחפש לשון שתפשוט את הבעיה של הזמן שעל פיו מַחְיים. בגלל ההכרח לדרוש אנו משנים את המשמעות של "הגניבה" מתיאור חפץ לתיאור פעולה, ולומדים לשעה שנעשית הגניבה.

ו) לפי הנ"ל, שאין "חיים" מקבל משמעות אלא של החזרת החפץ, אין הדרשה של אחייה לקרן כעין שגזל עולה על הכפל, שהרי בו אין מְחַיִּים את מה שהיה אלא הוא תשלום נוסף. ולפי זה מןבן למה כפל כשעת העמדה בדין, אף שמפורש בכתוב חיים "שנים" ישלם. הפשט הוא כמ"ש רשב"ם שבצחילת הסימן, והדרש אינו יכול לעלות על חיים.
לפי זה גם דרשת הירושלמי, חיים ולא מתים אינה עולה על הכפל.
וזה כשיטת הראב"ד גניבה פ"א הט"ו שמ"ש אין שמין לגנב הני מילי בקרנא אבל בכפילא שמין.
לרמב"ם שגם בכפילא אינו יכול לשלם בכלי מוכח שדרשת הירושלמי חיים ולא מתים עולה גם על הכפל, ושלא כמ"ש.

ז) לרמב"ם צ"ל שהטעם שדרשת תשלום כשעה שגנב אינה עולה אלא על הקרן היא כמ"ש הפנ"י, שדורשים "הגניבה" ישלם היינו הקרן ישלם.
וצ"ל ש"הגניבה" נדרש פעמיים פעם כפשוטו, החפץ הנגנב, ופעם פעולת הגניבה, שעת עשייתה. וצ"ל שגם לשיטתו היה הכרח לדרוש את שעת הגניבה, אבל אין הכרח זה מוציא את המקרא מידי פשוטו.
וצ"ע מה ההכרח.

ח) בירושלמי הנ"ל שכתב, אין לי אלא גנב גזלן מנין והשיב את הגזילה אשר גזל. טעם שלא למד מגניבה נראה פשוט, משום שיש לפרוך מה לגניבה שהחמיר בה לענין כפל. אבל צריך להסביר טעם שצריך ילפותא מיוחדת לגניבה אף שראויה להלמד מאשר גזל. שם כתוב גם אשר עשק ואשר מצא, ועכ"פ ילמוד מהצד השוה מכולם.

ט) נראה שבאשר גזל, עדיף ללמוד מצד הלשון ששינוי קונה מאשר למעט סובין. שהרי כשממעט שינוי נשאר המשמעות של הפשט, השבת החפץ עצמו, אלא שע"י האמירה המיותרת, שהרי פשוט שאת שאינו גזל לא מחזיר, מתחדש שיש עוד אופן שאינו מחזיר את שגזל, כשמחזיר חפץ ששוּנָה, אינו נחשב אותו חפץ. וכל הדין שאינו משלם סובין נלמד בבנין אב מגניבה, מה גניבה ששינוי קונה אינו משלם סובין אף גזילה ששינוי קונה.
ממילא הוצרך קודם ללמוד בגניבה ששינוי קונה ושאינומשלם בסובין.