סגור X    הדפס      הורד קובץ 


סנהדרין ז': ובמקום שיש תלמידי חכמים כאילו נטעו אצל מזבח

אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין (על הציבור) שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל שנאמר (דברים ט"ז כ"א) שפטים ושטרים תתן לך וסמיך ליה (שם) לא תטע לך אשרה כל עץ אמר רב אשי ובמקום שיש תלמידי חכמים כאילו נטעו אצל מזבח שנאמר (שם) אצל מזבח ה' אלהיך.

רש"י, כל עץ, משמע דיין, דכתיב (דברים כ) כי האדם עץ השדה ומוקמינן ליה בתלמיד. אצל מזבח, ותלמידי חכמים מכפרין ומגינין כמזבח. ורש"י עבודה זרה נ"ב:, אצל מזבח, תלמידי חכמים דאשירה אוקמינן בדיין שאינו הגון הלכך מזבח נמי בגברי.

א) דרשה זו היא דרשה גמורה, ולא אסמכתא בעלמא.
עי' עבודה זרה נ"ב., דאמר רב חסדא אמר רב מנין לעבודת כוכבים של ישראל שטעונה גניזה שנאמר לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח מה מזבח טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה ואידך ההוא מיבעי ליה לכדר"ל דאמר ר"ל כל המעמיד וכו' אמר רב אשי ובמקום תלמידי חכמים וכו'.

ב) עי' יבמות ס"ג:, תניא רבי אליעזר אומר כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר (בראשית ט') שופך דם האדם באדם דמו ישפך וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו רבי יעקב אומר כאילו ממעט הדמות שנאמר (שם) כי בצלם אלקים עשה את האדם וכתיב בתריה ואתם פרו וגו' בן עזאי אומר כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר ואתם פרו ורבו.
הכתוב בבראשית ט' הוא, שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם, ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ונראה שהמחלוקת היא שלר' יעקב עדיף לדרוש את שלפניו ולא את שלפני פניו, (עי', בעניין שונה, חולין קי"ח:, מר סבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ומר סבר מקרא נדרש לפניו ולפני פניו). לר"א כיון שמסברא שפיכת דם שייכת לביטול פריה מה שאין כן מיעוט צלם עדיף כאן לדרוש את לפני פניו מאשר את שלפניו. (יש לזה קשר להעדפת תוכן על לשון, ור"א לשיטתו שדריש ריבויי ומיעוטי, ומעדיף תוכן, כמ"ש במקומות אחרים) בן עזאי כנראה סובר כר"א אלא זה שלפני פניו נדרש גורם שגם שלפניו ידרש. עכ"פ לפחות לר' אליעזר ולר' יעקב אין דורשים שני דברים הנסמכים.
וצריך לבאר מנין לדרוש גם את לא תטע למקום שאין ת"ח וגם את אצל מזבח למקום שיש ת"ח.

ג) עי' תמיד כ"ח:, תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר מנין שאין עושין אכסדראות בעזרה ת"ל לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך הכי קאמר לא תטע לך אשרה לא תטע לך כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. ומשם כנראה רש"י על התורה דברים שם, לא תטע לך אשרה, לחייבו עליה משעת נטיעתה ואפילו לא עבדה עובר בלא תעשה על נטיעתה. לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך, אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית. ע"כ.
מוכח ש"לא תטע" נקרא פעמים ויש כאן שתי אמירות, לא תטע לך אשרה, לא תטע לך כל עץ אצל מזבח.
לרש"י דורשים כל אחת משתי האמירות בנפרד. "לא תטע כל עץ" היא נטיעה שאינה ראויה אחר שלמדים את פשט הכתוב שאסור לנטוע אצל המזבח. האמירה השניה אינה אומרת את שאמרה הראשונה, זה מיותר, ממילא דורשים שוב את "אצל מזבח ה'" לומר שיש תוכן נוסף כאשר המינוי הוא אצל ה', ושייך לדמותו רק למינוי כאשר יש תלמיד חכם.

ד) ההנחה היא שלמדים בנפרד את ההגבלה של יש ת"ח מדרישה נוספת של "אצל מזבח ה'".
לכאורה אפשר שכיון שהמינוי שבכאן שונה מהקודם אומרים שהוא צריך להיות דומה לנטיעה. כמו שהיא אצל המזבח כך כאן הוא אצל הת"ח.
אבל מפירוש רש"י כאן, ותלמידי חכמים מכפרין ומגינין כמזבח, ורש"י עבודה זרה נ"ב:, הלכך מזבח נמי בגברי, משמע שצריך שהת"ח ידמה מצד עצמו למזבח. ואילו לפי האפשרות השניה מדמים דיין שאינו הגון ליד ת"ח לעץ אצל מזבח, וצריך רק שהיחס אליו מדיין שאינו הגון יהיה כיחס עץ למזבח.


ה) טעם שדורשים גם את הדרשה השניה, אע"פ שהיא גרועה, שצריך בשבילה לדרוש שוב את "אצל מזבח ה'", כנ"ל.
אולי, כשלומדים לא תטע לך אשרה כל עץ שכאילו כתוב לא תיטע אשרה לא תטע כל עץ, אין זה כאילו כתוב תחילה לא תטע אשירה, ואח"כ לא תטע כל עץ וכו', היינו שהכתוב "לא תטע" נגרר פעם אל אשירה וופעם שניה אל "כל עץ", אלא להיפך, "אשירה" ו"כל עץ" נגררים אל לא תטע, והרי הם ככתובים יחד על לא תטע, ממילא שניהם סמוכים במידה שוה. גם כשהם כתובים יחד צריך לדרוש שנית את "אצל מזבח ה'", בנוסף על יצירתו את התוכן של דבר האסור, נטיעה אצל המזבח, כנ"ל, וזאת כדי שלא יהיה כתוב מיותר. כנ"ל.
ועוד, ויותר מסתבר, כיון שהמילים "לא תטע" נדרשות בגלל הסמיכות לדרשת אשרה, זה גורם להם להדרש גם לענין הצירוף עם "אצל מזבח ה'".

ו) הרמב"ם סנהדרין פ"ג ה"ח כ', ועוד אמרו כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה שנאמר ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך, ובמקום תלמידי חכמים כאילו נטע אשירה שנאמר לא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. הרמב"ם לא הזכיר "אשירה אצל המזבח", לשיטתו (ע"ז פ"ו ה"ט וסהמ"צ ל"ת י"ג) שאין איסור אשירה האמור לעניין נטיעה אלא אצל המזבח. ועי' ב"ח רסי' ח' שהרמב"ם לשיטתו אינו יכול לגרוס כבגמ' המחלקת בין נטע אשירה ובין נטעה אצל המזבח.

ז) עי' רמב"ם עבודה זרה פ"ח ה"ג, אילן שנטעו מתחלה שיהיה נעבד אסור בהנאה וזו היא אשרה האמורה בתורה. וצריך לומר ששם אשירה כאן הוא שם גנאי לדמות את העץ שליד המזבח לאשירה שהיא ע"ז. לפי זה כשלמדים מינוי דיין שאינו הגון מאשרה שאצל המזבח, בעצם ההשוואה ל"אשירה" יש כבר גילוי של מידת הגנאי. כשאומר גם "אצל מזבח ה'" הרי זה עניין נוסף לגבי ההשוואה, ואין כאן לימוד של שני דברים מאותן מילים כדלעיל. (שם היה הדימוי ל"ללא תטע אצל מזבח וכו'", הלשון "נטיעה אצל מזבח" כולה היא אמירת הגריעות, וכשרוצים ללמוד שוב מ"אצל מזבח" הרי זה לימוד כפול).
לאופן לימוד זה אין צורך לומר שקודם למדים את המאוחר, המעמיד דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה, ואחר כך את המוקדם, ובמקום תלמידי חכמים וכו', שני הלימודים שקולים, ומה שנקט הרמב"ם את הלימוד ממצבה קודם הוא מנוחיות הסגנון, קודם הגנאי של כל המעמיד דיין שאינו הגון, ושוב גנאי נוסף במקום שיש תלמיד חכם.