סגור X    הדפס  


נדה כ"ב. סברת רש"י שדין שיעור רק במגע ולא ביציאה

בעא מיניה רבה מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו ממנו אמר רחמנא עד דנפיק מבשרו ולא בקיסם או דילמא האי ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ ואפילו בקיסם נמי א"ל תיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה למימרא דנוגע הוי אלא מעתה אל יסתור בזיבה אלמא תניא זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה זיבה סותרת אף שכבת זרע נמי סותר וכו'

א) בעית רבה נראה שהיא האם "ממנו" עולה על פעולת היציאה, שצריך שתהיה ממנו, היינו שתגע בבשרו, או ש"ממנו" עולה על התוצאה של היציאה, שחשוב רק שלפניה היתה שכבת הזרע בו ועל ידה היא מחוץ לו, ואין חשיבות לאופן היציאה. לר"ה שפושט, אליבא דרש"י, שהטומאה משום מגע, צריך לומר שלא רק ב"תצא" אין העיקר פעולת היציאה, אלא שגוף היציאה איננה דין אלא הכ"ת למגע. והוא מוציא משתי האפשרויות הראשונות, שהן עיקר במרוצת הלשון, משום הא דלהלן.

ב) עי' רש"י , מדיהיב שיעורא מכלל דטומאת קרי לאו משום ראיה היא אלא משום דבשר האבר נוגע בשכבת זרע היוצא ממנו ומשום הכי בעי שיעורא כטומאת כל מגעות וכו' דאי ראיה חשיבא ליה בטומאת ראיה לא בעי שיעורא דהא נידה רואה היא ולא בעי שיעורא.
הרמב"ן ביאר, בדעת רש"י, דר"ה סובר כשמואל שזב בעי חתימת פי האמה ובעל קרי יליף מיניה בהיקש. אלא שבזב יש לומר שהשיעור בא ליצור טומאת מגע ויש גזירת הכתוב שצריך גם טומאת מגע כדי להטמא טומאת זב. בבעל קרי שדין הרואה כדין הנוגע, אין מקום לדין נוסף על דין מגע, וע"כ ההיקש מלמד דין מגע בבעל קרי.
רש"י הזכיר דין נידה כמקור לזה שכשהיציאה מטמאת אין צריך שיעור. ופשוט שזה המקור לענין זה גם בזב. וקשה איך העובדה שבנידה אין צריך שיעור גורמת לנו לחדש שבזב יש שני גדרים, מגע ויציאה, כנ"ל. יותר פשוט לומר שיש לזב גדר אחד, יציאה, כנידה, ושונה מנידה בענין שיעור.

ג) הנראה, ע"פ מ"ש במקום אחר, שהגדר של שיעורים הוא חשיבות. והוא ע"פ הכלל שאין ביטוי כולל אלא דברים החשובים. זהו היסוד של דברי החוו"ד לפני סי' קי"א שספק אינו בכלל הנאמר. (וכן יש להוכיח גם מלשון תוס' שבת ד'. ד"ה והא, שאין עקירה ממקום פחות מד' טפחים, בשם ר"י, מדכתיב אל יצא איש ממקומו ודרשינן יוציא, ואין מקום חשוב בפחות מד'. ובלשון תוס' הרא"ש, ועי"ל וכו' ובפחות מד' אין ראוי לקרות מקום. הרי ש"אין חשוב" גורם ל"אין ראוי לקרות". אין נראה שזו מחלוקת, אלא שניהם ענין אחד, שכיון שאינו חשוב אינו ראוי להקרא מקום. ובמיוחד, בל"ז מנין לר"י שצריך מקום חשוב).
ועוד על פי דברי האגלי טל זורע ס"ק ב' אות ו', דמבריך ומרכיב הוו אב לגבי שבת ולגבי שמיטה הוה תולדה, משום שבשבת בעינן גם מלאכת מחשבת, לכן השינוי פחות, ואין די בו להוציא מגדר אב. כלומר שינוי כנגד פרט אחד מתוך שנים נחשב פחות מאשר אילו היה קיים רק החלק שממנו שונה.

ד) ע"פ זה אפשר לומר סברא שחיסרון של שיעור די בו לעשות את הדבר לבלתי חשוב רק במקום שהחפץ החסר גורם את כל הדין. במקום שגם החפץ, שכבת הזרע או הדם, וגם האדם גורמים את הדין יש למיעוט שיעור החפץ ערך הקטן מכדי לעשות את היציאה ללא חשובה, וללא בכלל הדין.
כיון שמצאנו בנידה שאין צריך שיעור, מוכח שבנידה פעולת היציאה, שגם האשה וגם הדם משתתפים בה, גורמת את הדין (כפי הלשון ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה). וגם מוכח שסברה הנ"ל נכונה, שהרי על פיה יש הסבר. כיון שזו סברא כללית לא מסתבר לומר שהיא רק בנידה ולא בבעל קרי או בזב.
ועדיף לומר שהשיעור בזב ובבעל קרי משום דין מגע, ובזב שיש חומרה על פני מגע עדיף לומר שדין מגע הוא אחד התנאים לה, כמ"ש הרמב"ן.

ה) כתב רש"י אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה עד שיצא ממנו כדי חתימת פי אמתו והכא כיון שהכניס לה קיסם בצר ליה שיעורא כדי קיסם. והקשו התוס' והלא דרך קיסם יכול לראות הרבה יותר מחתימת פי האמה.
ואולי, כיון שהחשיבות כאן נאמרה בצורת ראוי לחתום, ממילא אין השיעור שיעור של כמות, אלא חשובה גם הצורה, ובתוך קיסם הצורה היא כזו שאינה יכולה לחתום את פי האמה.