דף הבית פסחים יבמות קידושין בבא קמא סנהדרין שבועות שאר מסכתות החידוש החדש תוך כדי כתיבה    סגור X    הדפס   נדה כ"ב. איך לחכמים לפי הרא"ש "בבשרה" ולא בשפופרת ממעט דם בסדקי חתיכה הנוגע בבשרה המפלת חתיכה אף על פי שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ר' אליעזר אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וכו' תנא קמא סבר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה והוא הדין לשפופרת והני מילי דשיעא אבל פלי פלויי טמאה מ"ט בבשרה קרינא ביה ואתו רבנן למימר אע"ג דפלי פלויי אין זה דם נידה אלא דם חתיכה וכו' אמר אביי בשפופרת כ"ע לא פליגי דטהורה (כ"ב.) כי פליגי בחתיכה מר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ומר סבר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. א) הרא"ש סי' ב' פירש בשם השר מקוצי דבהא פליגי דר"א סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ולכן טמאה, ורבנן סברי אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואע"ג דפלאי פלויי וכיון שלא ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות טהורה אע"ג דהוי דם נידה ונוגע בבשרה. ופליגי רבנן ור"א בטעמא דקרא דדרשינן בבשרה ולא בשפופרת ר"א סבר דממעטינן שפופרת משום הפסקה וכו' ורבנן סברי דטעמא דממעטינן שפופרת משום שאין דרכה של אשה לראות דם כך וכן חתיכה נמי אפילו אי פלאי פלויי. ב) לשיטת הרא"ש צריך לבאר את מ"ש ר"א בבשרה ולא בשפיר וכו', הרי גם רבנן מודים לדרשה זו. ונראה שטענת ר"א היא שהדרשה שבשפיר שיש חציצה אין זה בבשרה היא דרשה פשוטה, ואילו הדרשה לפי חכמים, שגם כאשר הדם נוגע בבשרה, היכא דפלאי פלויי, אין זה בכלל "בבשרה", דרשה זו נראית רחוקה, וגם מופרכת. ג) הנראה לבאר לחכמים איך "בבשרה" ממעט דם הנוגע בבשרה, מכח טעם שאינו במשמעות המילה, וגם למה מעדיפים חכמים את הדרשה הזו. עצם הדרשה נראה שהיא מגדר דיבר הכתוב בהוה. הצורה הרגילה של דם שאינו כדרך ראיה הוא דם שאינו נוגע בבשר. דם זה מְיַצֵּג את כל הדמים שאינם כדרכם, כפי מהלך כל דיבר בהוה. ד) ההעדפה של דרשת דיבר בהוה על פני הדרשה הפשוטה. נראה שכמו שבעלמא אין "אכילה" למשל כוללת את אכילה בשינוי, וכן בעשית מלאכה בשבת וכו', כן גם אשה כי תהיה "זבה" אין בכלל זה זיבה בשינוי. ראית דם בחתיכה אין זה ברור שנחשב שינוי, שהרי ר"א סובר שדרכה לראות כן, כמ"ש הרא"ש. ונוצר ספק אם ראית דם בתוך חתיכה היא בכלל "זיבה". זה ספק שהתורה יצרה ע"י אמירת ביטוי שלא ברור מה כלול בו. מקום שהתורה יוצרת ספק יש עדיפות לְלִימוד הפושט את הספק. (כן מוכח מר"ח ב"ק ל"ג. שכתב, הנה במיתה פירש דין תם ודין המועד לנזקין לא פירש כשחזר וכו' או בן יגח או בת יגח למאי אתא לדברי הכל לנזקין הוא, וכן מוכח בעוד מקומות). ממילא יש עדיפות לפתור את הספק האם זיבה בתוך חתיכת בשר הוה זיבה. ה) נראה שאין הספק הנ"ל ספק במציאות, היינו אם זיבה בחתיכה היא דבר מצוי. על כגון זה אומרים איצטריך קרא למעוטי ספיקא. אלא הספק הוא אם אי הרגילות של הפלת חתיכה די בה להוציא את זיבה בתוך חתיכה ממשמעות "יזוב". לר"א פשוט שאין אי רגילות כזו מספיקה להוציאה. ו) יש לומר עוד לפי מ"ש להלן דכי יזוב זוב אורחא דמילתא היא, ובכלל זה גם דם יבש דמעיקרא. כלומר "כי יזוב" הוא לשון של דיבר בהוה. ענין דיבר בהוה יש ללמוד מתוס' ב"ק י"ז: תוד"ה קמ"ל. דאיתא התם, ושלח את בעירה כתיב בהמה אין חיה לא קמ"ל דחיה בכלל בהמה. ובתוס', לא משום דרשה דבהמה המקשה קאמר הכא דחיה בכלל בהמה דהא הכא עוף נמי הוה בכלל בהמה כדקתני התרנגולת מועדת אלא ילפינן בהמה משבת כדאמרינן בס"פ הפרה דבעירה ובהמה הכל אחד דמתרגמינן בהמה בערה. הא דשור כולל חיה וכו' הוא משום דיבר הכתוב בהוה, כמ"ש ב"ק נ"ד:, א"כ בעיר כולל חיה וכו' מאותו הגדר. לגבי שור יש לימוד שיהיה מגדר דיבר בהוה. אילו היתה המילה "שור" מציינת חיה ועוף באופן ישיר לא היה הלימוד לגבי שור מועיל לגבי "בעיר". בהכרח הבריה שור היא המציינת חיה ועוף וכו'. לפי זה יש בדיבור בהוה שתי אמירות, אמירה מצומצמת של הבריה שהיא השם של כל המקבל את הדין, ואמירת כל הכלל שהבריה שם שלה. א"כ ל"יזוב" יש שתי משמעויות, זיבת לח, יציאת לח או יבש. (אפשר לומר גם שם שיש תוכן מיידי של האמירה ובמקום שדיבר בהוה אמירת תוכן מיידי זה הופכת להיות אמירה של התוכן הרחב). ונאמר שלגבי יציאת לח, זיבה ממש, נחשבת יציאה בתוך חתיכה שינוי הגדול דיו שלא תיכלל יציאת חתיכה עם דם בתוכה בכלל זיבה, אבל לגבי יציאת דם יבש אין יציאה בתוך חתיכה נחשבת לשינוי גדול והריהי בכלל הלשון. יש כאן שתי השמעות מכחישות זו את זו לגבי יציאה בחתיכה, והרי זה משמש סיבה להעדיף לימוד המכריע ביניהן. ז) אפשר אולי עוד. דבר מצוי באשה שזב ממנה דם שיש בו גם חתיכות יבישות. לגבי עצם טומאת האשה, שבזה דן הכתוב אין חשיבות לחתיכות היבשות. (אלא לגבי דין אב הטומאה בדם עצמו) וכל החידוש לגבי עיקר הנידון הוא בדם היוצא יבש בלבד. ונאמר כדלעיל, שלגבי חתיכת דם יבש אין דם בתוך חתיכה נחשב שינוי גדול. לכן אם נתחשב בחתיכות שאינן גורמות את הדין הישיר הנידון, טומאת האשה, הרי דם בחתיכה הוה בכלל. והספק הוא האם כיון שבפעל גם חתיכות יבישות בתוך הדם הזב גורמות את הטומאה, דלא גרעו מהדם הזב, ממילא אותן החתיכות המצויות בכלל האמירה, או כיון שלמעשה אין החתיכות הרגילות משנות, והדיבור בהוה לגבי חתיכות דם עיקרו לחדש דין בחתיכות כשהן לבדן, והן אינו רגילות, שוב דם בתוך חתיכות נחשב משונה. ח) בענין גדר דיבור בהוה עי' משנה יבמות רפט"ו (קי"ד:,קט"ז:) האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים וכו' ובאתה ואמרה מת בעלי תנשא וכו'בית הלל אומרים לא שמענו אלא בבאה מן הקציר ובאותה מדינה וכמעשה שהיה אמרו להן בית שמאי אחת הבאה מן הקציר ואחת הבאה מן הזיתים ואחת הבאה מן הבציר ואחת הבאה ממדינה למדינה לא דברו חכמים בקציר אלא בהוה חזרו בית הלל להורות כבית שמאי. וכתב רש"י, אלא בהוה מעשה שהיה כך היה והוא הדין לכל מקומות.מוכח שבלשון משנה ענין דיבור בהוה אינו שכל החיה בהמה ועוף נקראים "שור", שהרי ודאי שאין מדינת הים נקראת קציר. וגם אין הכוונה שאומרים פרט ומתכוונים שילמדו לכלל, שהרי בית הלל סוברים שאין ללמוד מקציר למדינת הים (אין למדים בדרבנן בק"ו וכדו') אלא הכוונה שאומרים פרט אחד שהוא מועדף מסיבת היותו מצוי או מסיבה אחרת ומתכוונים שיבינו שזה נאמר על כל הכלל. (דוגמת הפיתגם גוער בבת ומתכוון לכלה). לכאורה הוא הדין לדיבר בהוה בענין לשון תורה. ט) אבל עי' רש"י שמות פכ"ב י"ז, מכשפה לא תחיה וכו' ואחד זכרים ואחד נקבות אלא שדבר הכתוב בהווה שהנשים מצויות מכשפות. ועי' במכילתא דרשב"י כב יז. מכשף מכשפה משמע תפס את הזכר ו(לא) תפס את הנקבה ומפני מה "נקראו" כשפים על שום נשים לפי שרוב כשפים בנשים. (הלשון צריך תיקון). אין נראה שהמכילתא דרשב"י אינה מסבירה כמו רש"י. מוכח מלשון המכילתא דרשב"י "נקראו על שום" שדיבר בהוה הוא השם של הקבוצה הגדולה. ונראה שבלשון "דיבר בהוה" נמצא באופן כללי הענין שהלשון אינה בדוקא, וכשאומר לשון שלא בדוקא לגבי לשון חכמים, נוקט את דיבר בהוה ג"כ שלא בדוקא, ובעיקר שביבמות שם הדיבור לא היה בהוה אלא במעשה שהיה.