סגור X    הדפס      הורד קובץ 


בכורות ל"ז· כעין הפרט מומין שבגלוי ואינן חוזרין ואימא ובוטל ממלאכתו

כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין ואימא מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובוטל ממלאכתו ואינו חוזר וכו' כל מום רע ריבויא הוא וכו'.

א) בטעם שבחרו דוקא בתכונות מומין שבגלוי ואינו חוזר, ושבטל ממלאכתו חשוב פחות מהן. ועי' תוס' עירובין כ"ח. ד"ה אהני ובדברי ר"י, דאתא (קושית הגמרא כאן שמצריכה לכלל ופרט שיהיה גם בוטל ממלאכתו) שפיר אפי' למ"ד כללא בתרא דווקא ולדידיה נמי צריך שידמה בכל צדדין החשובין אע"פ שהא' חשוב מחבירו רק שלא יהיה צד גרוע יותר מדאי. א"כ בטל ממלאכתו תכונה חשובה פחות.
ועוד, עי' ב"ק ס"ד שאם דורשים המצא תמצא וכו' משור עד חמור וכו' בכלל ופרט וכלל אומרים כעין הפרט קרב למזבח וקדוש בבכורה וכדו' שאינן התכונות החשובות לעניין ממון ואילו אם דורשים בריבוי ומיעוט וריבוי אומרים מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון שהן תכונות החשובות לעניין ממונות. ואילו כאן בשני אופני הלימוד למדים מום שבגלוי ואינו חוזר. ובעיקר צריך להסביר מדוע בטל ממלאכתו שהיא תכונה חשובה בעניין המום אינה נלמדת לדרשת ריבה ומיעט.
וכאן הלימוד השני הוא ריבה ומיעט וריבה. עי' רש"י, ריבויא הוא דכתיב כל ולא דרשינן ליה בכלל ופרט. ועי' צאן קדשים שדורש ריבה מיעט וריבה. וכעין זה בריטב"א (מרש"י) קידושין כ"ד:, ישלחנו ריבויא הוא פירוש דלא דרשינן ליה בכלל ופרט וכלל אלא בריבה ומיעט וריבה. וכן רדב"ז א' תס"ב.

ב) הנראה לגבי כלל ופרט, שההחשבה של התכונות נמדדת על פי חשיבות השם של הדבר בפני עצמו ולא חשיבותו בשביל הדין הנידון, כנ"ל בב"ק. שֵׁם חפץ נקרא יותר על הדבר הגלוי כמו החילוק בין טריפה למסוכנת, עי' חולין ל"ז. וברש"י, שטריפה יש בה חיסור ומסוכנת אין. ועי' בית האוצר לר"י ענגיל סי' רי"ט מוכח שניכר הוא דין בשם מום ולא חשיבות של פגם. שכתב דלענין מום הוא דאמרינן דלא חשוב מום רק בגלוי מה שאין כן לגבי דין חסר באתרוג הוא דבר בפני עצמו ושפיר גם חיסרון שאינו ניכר חשוב חיסרון. והוכיח כן מדלקמן ל"ט. דלכ"ע חיסרון שבפנים שמיה חיסרון. (אכן בצפנת פענח מתנות עניים פ"ג הט"ז דף מ"ג ע"א לומד שדין בגלוי הוא מטעם אחר).
ובזה נסביר את דברי רש"י, מום רע לא מיקרי אלא בגלוי שמנוולו. היינו ששם מום סתם כולל בין יש לו החשיבות של ניכר ובין אין לו, ואילו "מום רע" משמעו מום בעל חשיבות גדולה של מום, והיותו ניכר עושה את המום חשוב יותר.
במום עובר, הגריעות בשם המום היא, שכל העומד לפקוע מאליו השם חלש אצלו, כמו לעניין שינוי קונה, ששינוי החוזר לברייתו אינו קונה, ב"ק צ"ד:.

ג) לגבי הלימוד של ריבוי ומיעוט לכאורה התכונה של בטל ממלאכתו חשובה לגבי שם מום. ובעיקר שגם לגבי יציאת עבד בשן ועין כשלמדים בריבוי ומיעוט אין צריך את התנאי של בטל ממלאכתו, אע"פ שלגבי העבד ביטול ממלאכה היא תכונה חשובה. עיי"ש, אי מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר ובטל ממלאכתו אלמה תניא תלש בזקנו ודילדל בו עצם עבד יוצא בהם לחירות לחפשי ישלחנו ריבויא הוא.
ונראה לגבי מום בכור הגריעות של בטל ממלאכתו אינה חשובה, שהרי הוא עומד להשחט ואין חשיבות למלאכה.
ולגבי יציאת עבד בהכאת אדון שלכאורה חשיבות הפגיעה בעבד כשבטל ממלאכתו חשובה יותר מאשר חשיבות פגיעה הניכרת. נראה, שעיקר דין שן ועין הוא קנס, והוא עונש על האדון, עי' ב"ק ע"ד: שאינו יוצא לחירות בהודאת אדון. ובשן אחת אין הפרעה חשובה לאכילה, ולא איכפת לאדון שנפלה שינו של העבד, ממילא ע"כ כשאומרים כעין הפרט אין דנים אלא מצד שם מום. בפגיעה בשן עבדו יש חשיבות לגבי העבד, וזה חשוב מצד טעמא דקרא, אבל לגבי הדין הנידון, ענישת האדון, אין לביטול מלאכת שן של עבד חשיבות. עבד הוא מעצם הדין הנידון.

ד) ונראה עוד להוסיף כדלהלן.
בעבד לא נזכר מום, וכשאומרים כלל ופרט וכלל או ריבה ומיעט וריבה שמוסיפים על הפרט מחפשים קבוצה המכילה את שן ועין. לא ידוע על קבוצה כזו אלא השייכים לְשֵׁם מום. שם מום נלמד במומי קדשים. בהם אין חשיבות בבטל ממלאכתו לעומת בגלוי ואינו חוזר שכבר ידוע להם חשיבות בְּשֵׁם מום, וזה מצטרף להכריע ע"פ החשיבות לאדון ולא ע"פ החשיבות לעבד, לכן אין מחדשים את בטל ממלאכתו.

בספרי דברים פיס' קכ"ו, פסח ועור בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה פסח ועור מיוחדים מום שבגלוי ואינו חוזר אף אין לי אלא מום שבגלוי ואינו חוזר. וכתב תולדות אדם על הספרי שם שהלימוד הוא במידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. ולא כגמ'.
אולי הסבר המחלוקת בין הגמ' והספרי. אם מומי בכור היו בכלל "כל מום לא יהיה בו, עורת או שבור וכו' לא תקריבו אלה לה'" (ויקרא כ"ב). המקרא שם דן רק באיסור הקרבה, ואינו דן בהיתר שחיטת בכור בלא פדיון בגבולים. ואילו כאן וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה' אלהיך. בשעריך תאכלנו וכו'. לספרי עיקר קרא ד"וכי יהיה בו מום" עולה על "לא תזבחנו", והפסוק השני, "בשעריך תאכלנו", אומר, את אשר לא תזבח תאכל בשעריך, הרי כל תוכן המום נזכר כבר בויקרא. לגמרא, בשעריך תאכלנו עולה ישירות על יהיה בו מום פסח וכו', וממילא מה שאמור בפסח לא נאמר עדין ולא היה בכלל.

סיכום. בעלמא בלימוד כלל ופרט וכלל כעין הפרט הוא על פי התכונות החשובות לשם החפץ בלא קשר לדין ובריבוי ומיעוט לפי החשיבות לדין, כאן אין חשיבות למומים מצד דין הקרבה וממילא נשאר לדון על פי הַשֵּׁם כשלעצמו.
בשן של עבד הנידון הוא הענשת האדון ולגביו אין חשיבות לביטול מלאכה של שן עבד