סגור X    הדפס      הורד קובץ 


בכורות ל"ב: במחלוקת אם בכור נמנין עליו כהנים או זרים או אפי' עובד כוכבים

דתניא בכור אין נמנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים דברי בית שמאי וב"ה אומרים אפילו זרים רבי עקיבא מתיר אפי' עובד כוכבים מ"ט דב"ש דכתי' (במדבר י"ח) ובשרם יהיה לך וגו' [כחזה התנופה וכשוק הימין] מה התם כהנים אין ישראל לא אף הכא כהנים אין ישראל לא ובית הלל הני מילי תם אבל בעל מום כתיב (דברים ט"ו) הטמא והטהור יחדיו יאכלנו [כצבי וכאיל] ומה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור איכא למיפרך מה לטמא שכן הותר מכללו בעבודת צבור וב"ה אטו בעבודה קאמר באכילה קאמרינן אכילת זר עדיף ורבי עקיבא מתיר ואפי' עובדי כוכבים מ"ט דרבי עקיבא כצבי וכאיל מה צבי ואיל מותר לעובדי כוכבים אף פסולין מותר לעובדי כוכבים ואידך תלתא צבי ואיל כתיבי

א) לב"ש, ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, הוא היקש המכיל את כל "בשרם" של בכור, גם תם וגם בעל מום. לגבי התם למדים שהבכור נאכל לשני ימים ולילה, ולגבי בע"מ שנאכל לכהנים.
לב"ה הק"ו גורם שיהיה ההיקש למחצה ויכלול רק את התם.
הגמ' דנה שאין הק"ו של אכילת זר מאכילת טמא ק"ו גמור. בהסבר העניין עי' תוספות ב"מ קי"ד. ד"ה ואידך, וצריך לומר דסברא דק"ו מבטל הקישא כיון שנוכל להעמיד ההיקישא לדבר אחר. ובתוס' הרא"ש שם, וי"ל דבהכי פליגי אמוראי מר סבר דהקש מבטל הק"ו ומר סבר כיון שיש לדרוש ההקש לדבר אחר נאמר גם הק"ו (וכיו"ב מצינו בזבחים י': וחולין כ"ג:) כלומר הדיון שגם למ"ד שק"ו דוחה היקש שאפשר להעמידו בעניין אחר אין לומר שזה טעם ב"ה המעמידים את ההיקש בבכור תם בלבד, שיש פירכא לק"ו מעדיפות טמא בעבודה ציבור.

ב) מ"ש אטו בעבודה קאמר אין הטענה שעושים את הק"ו בתוך תחום האכילה, שהרי כל פירכא של קולא וחומרא אף מעניין שונה פורכת את הק"ו. אלא זו סברא לחלק בים בכור תם לבכור בעל מום. אין זו סברא גמורה, כעין תוספות יבמות צ"ט. ד"ה מני ר' מאיר היא, אע"ג דבכל דוכתא אמרינן הוקשו עבדים לקרקעות הכא יש לחושבם כמטלטלי דלא סמכה דעתה עילוייהו לפי שמתים ובורחים. (ועי' כל שהביא בבית האוצר לר"י ענגיל ח"א כלל קי"א) שם זו סברא גמורה "שאין" להחשיב עבדים כקרקע, משא"כ כאן זו רק סברא "שאפשר וראוי" להעדיף זר על טמא.
כיון שאפילו בק"ו גמור יש מחלוקת אם בכוחו לעשות שהיקש יהיה למחצה, בעניין סברא כזו שק"ו מכיל אותה ועדיף ממנה לכ"ע אינה גורמת להיקש להיות למחצה.

ג) הנראה שטעם ב"ה הוא שאם למדים ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין גם לבשר תם וגם לבשר בעל מום, אין זה היקש אחד לבשר תם ולבשר מועד, אלא שני היקשים נפרדים, כדלהלן.
סברת ב"ה ש"בשרם" כולל את שני הבשרים, תם ובעל מום, בנפרד, כלומר יש ל"בשרם" שתי משמעויות נפרדות, בשר תם ובשר בעל מום. כמו רש"י לעיל י"ט· כלל הצריך לפרט שאין אתה יכול להבין מהו אומר עד שיבוא הפרט לפרשו כגון בכור זכר יכול אפי' יצתה נקבה לפניו דבכור שהוא כלל לא ידענא בכור למאי קאמר אי לזכרים אע"ג דלא לרחמים כגון האי אי לרחמים ולא לזכרים כגון זכר שיצא פטר רחם אחר יוצא דופן אי נמי עד דהוי בכור לרחמים ולולדות. וע"ע רש"י חולין פ"ח: ד"ה כלל הצריך לפרט, אבל הכא דמשתמע כלל בתרי ענייני ב' כסויין שאין דומים זה לזה כגון כסוי דבר שלם כגון כלי וכסוי דבר דק כגון עפר תו לא אתי פרטא אלא לפרושי כסוי קמא דלאו בדבר שלם הוא. (ועי' תוס' שם שר"ת חולק).
ממילא יש שני היקשים נפרדים. בסתמות דורשים את שני ההיקשים, כיון ש"בשרם" יש לו שתי משמעויות הנפרדות, והן שקולות, והי מינייהו מפקת. כשיש סברא שזר אוכל בבעל מום די בה להעדיף לאמר שההיקש הבא לאסור זר הוא למשמעות בשר תם בלבד.
לב"ש "בשרם" כולל את תם ומועד במשמעות אחת, וההיקש אחד. ואין בכח הסברא לגרום שיהיה למחצה.

ד) מחלוקת ב"ש וב"ה אם ל"בשרם" שתי משמעויות נפרדות או משמעות אחת הכוללת תם ומועד.
אולי יש לתלות את המחלוקת בזה שב"ה הולכים יותר אחר הבפעל קדש ופסוהמו"ק הם חפצים שונים מצד המציאות, וכמ"ש ר"ח (צ"ל ר"ת) בתוס' שפסוהמו"ק הוא כלאים כנלמד מכצבי וכאיל כלומר בכור בעל מום הם שני מינים שונים ואילו תם הוא מין אחד. ואילו לב"ש הדינים המיוחדים נובעים מצד הקדש שבפסוהמו"ק והולכים אחר סיבת הדין.
עי' ברכות נ"א:, בית שמאי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין שהיום גורם ליין שיבא וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם לקדושה שתאמר דבר אחר ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. עי' ירושלמי יומא פ"ז ה"ב דבית שמאי תדיר ומקודש מקודש קודם. ובביאור ר"ח קנייבסקי שלמד מהא דברכות שהיום עיקר שהוא הוא הגורם.
עכ"פ לבית שמאי הדבר הגורם את הדין הוא העיקר והאיסורים בבכור בעל מום נובעים משם הבכורה שבו, לכן בשר תם ובשר בעל מום נחשבים לדבר אחד. וההיקש לב"ש הוא אחד והוצאת בעל מום מן ההיקש עושה אותו להיקש למחצה. לב"ה הולכים יותא אחר המצב בפועל ובפועל תם ובעל מום הם מינים שונים, לכן "בשרם" כולל בסתם שני דברים שונים. והוצאת דבר אחד מההיקש אינה יותרת היקש למחצה.

ה) מחלוקת ר"ע וב"ה. לב"ה אי אפשר ללמוד את כצבי וכאיל השלישי לרבות נוכרי ולמדים כר"א הקפר שכצבי בא ללמד ונמצא למד לשחיטה. לר"ע אפשר שהבכור ילמד מכצבי וכאיל לעניין נוכרי וממילא עדיף מלומר בא ללמד ונמצא למד.
נראה שגם ר"ע אומר שלא כבית שמאי בגלל ה"כעין ק"ו" של זר מטמא.
לב"ה נראה שכשנאמר "הטמא" יאכל וכעין ק"ו לטהור, המהלך הוא ש"הטמא" נהפך לדיבור בהוה וכולל גם את הזר. ממילא יש כאן אמירה שטמא וזר אוכלים, אמירה זו נוח לומר שהיא דוקא ולא נח לרבות נוכרי. לר"ע הטמא רק מגלה על הזר ולא כולל אותו. ואין אמירה של דוקא ממילא אפשר לרבות גם גוי.
המחלוקת היא האם עדיף משמעות או השמעה על תוכן, לב"ה כאן עדיף משמעות כשיטת ר' ישמעאל בעלמא ולכן אחר שיודעים זר הופכים את "הטמא" ל"טמא וזר".
(המחלוקת בין ר' ישמעאל ור"ע אם לדרוש כללי ופרטי או ריבויי ומיעוטי הוא שכללי ופרטי הלשון האחרונה מפרשת את הלשון הראשונה, דיון על משמעות, ואילו שריבויי ומיעוטי הלשון האחרונה משמיעה תוכן שונה משל הראשונה. וכמו שהתבאר הרבה פעמים, בעניינים שונים).

ו) לכאורה אין לומר שר"ע כבית הלל וכנ"ל שדוחה את משמעות בעל מום מ"בשרם", ממ"ש זבחים נ"ז., לימד על בכור בעל מום שהוא מתנה לכהן שלא מצינו בכל התורה ור"ע יליף ליה מבשרם חד תם וחד בעל מום. הרי ר"ע שהוא כשיטת ב"ה סובר שבשרם כולל גם בעל מום.
(ר' ישמעאל שיליף מיתור "לך יהיה" סובר שבשרם אינו כולל בעל מום ו"לך יהיה" מרבה בעל מום כתוספת ל"בשרם").
אכן יש לומר שאין זה אלא לגבי הפשט של בשרם שעולה על האמור לעיל בפרשה, וזה לך תרומת מתנם וכו', שגם בשר בעל מום לכהן, ואילו לגבי היקש ה"ק"ו" גורם שיוצאים מהפשט הכולל כל בשר ומעמידים אותו בבשר של תם.
ובעיקר הרי גם הפשט של בשרם אין ברור שכולל גם בשר בעל מום, וכמ"ש בזבחים שם, ור' ישמעאל מבשרם דהנך בכורות קאמר.

ז) עוד נאמר, וכן מסתבר יותר, שאין ר"ע מחלק בין ההשוואה לחזה ושוק של הפשט ושל הדרש. אלא סובר שהדרשה של כצבי וכאיל גורמת שנדרוש למחצה את כחזה ושוק ונעמידו רק על נתינה לכהן בלבד.
מחלוקת ר"ע ור"א הקפר היא שלר"א הקפר עדיף לומר בא ללמד ונמצא למד ולא להכחיש את ההיקש לחזה ולשוק, ולר"ע עדיף לעשות הכחשה בין ההיקש לצבי ואיל ובין ההיקש לחזה ושוק, ולעשות את ההיקש לחזה ושוק היקש למחצה, ולא לומר בא ללמד ונמצא למד.
הסבר אפשרי למחלוקת יש לתלות בנושא האם אמירת "כצבי" היא אמירה ישירה שתכונות הצבי נמצאות בבעלי מום (הדיון הוא על פרטי הדין) וממילא יש הזכרה של תכונות הצבי בכתוב, או שעיקר האמירה היא שבעל מום דומה לצבי ומזה למדים בשלב שני שתכונות הצבי נמצאות בבעל המות (הדיון הוא על הכתוב). לצד הראשון אם אומרים בא ללמד ונמצא למד עוברים מדיון על פרטים שנרמזו בכתוב אל פרטים שלא נרמזו, וזה מעבר רחוק. לצד השני באמירת בא ללמד ונמצא למד עוברים מ"א' שוה לב'" אל ביטוי בעל תוכן שוה "ב' שוה לא'" ההבדל רק במסקנה שמסיקים מהאמור, וזה מעבר קטן.
ר"ע כשיטתו שעיקר הדיון על הפרטים ור"א הקפר יסבור כדרך ר' ישמעאל בעניין זה.
(עי' נזיר י"ט., ור' ישמעאל סבר לה כר' אלעזר הקפר. ושבת קנ"א: שר"א הקפר דורש כתנא דבי ר' ישמעאל בעניין גלגל חוזר בעולם. ושבת קל"ה. שר"א הקפר אומר בעניין נולד מהול מה שמובא בשם ר' ישמעאל במסכת גרים פ"ב. ומכילתא יתרו פרש' ז', הלך ר' מתיא בן חרש אצל ר' אלעזר הקפר ללודיא אמר לו רבי שמעת בארבע חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש. וכן הוא באבות דר"נ פכ"ט. אמנם ביומא פ"ז. ובירושלמי שם הנשאל הוא ר"א בן עזריה. לא מצאתי את ר"א הקפר עם ר"ע).

סיכום. מחלוקת ב"ש וב"ה. מ"ש "באכילה קאמרינן אכילת זר עדיף" אין בכוחה לגרום שההיקש של בכור לחזה ושוק יהיה למחצה, לתם ולא לבעל מום, וסברת ב"ה ש"בשרם" כולל תם ובעל בשתי משמעויות נפרדות ובסתם יש שני היקשים, ובכח הסברא אכילת זר עדיף לגרום שנקיש רק למשמעות אחת, תם. לב"ש המשמעות אחת כיון שמחשיבים את הגורם לדין יותר מאשר את המציאות בפועל והגורם לדין, בכורה, שוה בתם ובבע"מ. לב"ה בע"מ שהוא כלאים קדש וחול הוא מציאות שונה משל תם.
מחלוקת ר"ע ור"א הקפר בענין אפשרות בא ללמד ונמצא למד. לר"א הקפר בהיקש יש שני שלבי מחשבה, וכאן קודם אומרים שבע"מ שוה לצבי ורק אח"כ דנים במה השויון, מעבר מבע"מ שוה לצבי אל צבי שןה לבע"מ אינו רחוק. לר"ע תוכן ההיקש מכיל מתחילתו את הפרטים, בבע"מ יש פרטי צבי, אכילת גוי, ורחוק לעבור לבצבי יש פרטי בע"מ שחיטה.