סגור X    הדפס  


זבחים י"א. השוחט אחרים לשם פסח בזמנו

השוחט אחרים לשם פסח בזמנו ר' אליעזר פוסל ור' יהושע מכשיר אר"י אם בשאר ימות השנה שאינו כשר לשמו אחרים כשרים לשמו בזמנו שהוא כשר לשמו אינו דין שיוכשרו אחרים לשמו אמר לו ר"א או חילוף הדברים ומה אם בשאר ימות השנה שאינו כשר לשמו כשר הוא לשם אחרים בזמנו שהוא כשר לשמו אינו דין שיוכשר לשם אחרים ויוכשר פסח בארבעה עשר שלא לשמו.

א) הפירכא של ר"א היא פירכא אסוף דינא, היינו שיש מקום שבו ק"ו כעין הנאמר אינו יוצר דין כעין שרוצים ללמוד.
מסתבר שהטעם שר' יהושע אינו חושש לפירכת ר"א הוא משום שאצל ר"א המקומות הם "שאר ימות" ו"זמנו" והנושאים הם "פסח לשם פסח" "אחרים לשם פסח" "פסח לשם אחרים"1, ואילו אצל ר' יהושע הנושאים הם "פסח" ו"אחרים" והמקומות של הלימוד הם "לשם פסח בזמנו" ו"לשם פסח בשאר ימות"2, המקום בקושית ר"א לפי דרך זו צריך להיות "לשם אחרים בזמנו", ואין מקום לזה בק"ו הנ"ל.

ב) בהסבר דעת ר"א אולי יש לומר, אף שבעלמא בפירכא אסוף דינא אין יורדים לבעיה מה גורם שלא ילמדו את הק"ו, אלא עצם גילוי התורה שלא למדים במקום אחר הוא גילוי שעדיפות כשל הק"ו הנלמד אינה יוצרת ק"ו, ודי לנו בעצם הגילוי הזה כדי לבטל את הלימוד, מ"מ יש טעם לזה. ור"א לומד את הטעם מתוך הק"ו שבצורה שהוא דבר עליה, ומסיק ממנה לצורה שדן בה ר' יהושע.

ג) הדבר שר"א למד הוא שמושג "זמנו" כאשר הנידון שחיטת פסח לשמו, שהזמן הוא הראוי, שונה מ"זמנו" כאשר דנים בשחיטת פסח לשם אחרים או שחיטת אחרים לשמו, שאין זה זמנו הראוי של מעשה כזה.
ממילא גם בק"ו של ר' יהושע אין לדמות לשם פסח בזמנו כשהוא בקרבנות אחרים, שאין זו המחשבה הראויה, אל לשם פסח בזמנו כשהוא בפסח, שהמחשבה ראויה.

ד) הטעם שר' יהושע לא חושש לקושית ר"א אפשר היה לומר שהוא משום שאין ראיה ברורה שהטעם הנ"ל הוא שגורם שאין אומרים ק"ו להכשיר פסח לשם אחרים בזמנו. וכיון שהטעם בספק, אין ספק זה מוציא מידי הודאי של הק"ו.
כלומר מחלוקת ר"א ור"י היא עד כמה ברור שהטעם הוא משום שענין הבזמנו הנ"ל הוא הגורם לאי הלימוד, האם הראיה לו חזקה דיה כדי לערער את הק"ו.

ה) אבל מסתבר יותר לומר שלר' יהושע פירכא אסוף דינא אינה הוכחה שיש סברא הגורמת לא לעשות ק"ו, אלא היא גילוי שאין לעשות כאן ק"ו, בלא טעם.
דבזה נוח יותר להסביר את מחלוקת ר"א ור' יהושע במה שאמר ר"י, אם כן הורעתה כח פסח ונתת כח בשלמים, היינו שפסח לשמם בזמנם כשר והם לשמו בזמנו פסולים. לר"א אין להשוות פסח בזמן שלמים לשם שלמים, שהיא המחשבה הראויה לפסח באותו זמן שהרי הָפַךְ שלמים, לשלמים לשם פסח בזמן פסח שאינה מחשבה ראויה. וכפי שהוכיח מהפירכא שלעיל. לר"י אין ראיה לסברא לחלק בין הסוגים הנ"ל, ומשווים ביניהם.

ו) אולי יש להסביר בדרך אחרת את מהלך הסוגיא. ולומר שמחלוקת ר"א ור"י היא שלר"א "מקום" של הנושא בק"ו נקבע לפי התיחסות המקום לנושא.
כלומר המקום "לשם אחרים" בפסח הוא אותו מקום "לשם פסח" באחרים, ואינו כ"לשם פסח" לגבי "פסח".
תוכן המילים של קושית ר"א הוא שאם עושים, כר"י, ק"ו מ"פסח" "לשם פסח בשאר וכו'" אל "אחרים" "לשם פסח וכו'" היה אפשר לעשות גם ק"ו אל "פסח" "לשם אחרים וכו'" והרי ק"ו זה אינו נעשה.
היינו עיקר טענת ר"א היא שאין לדמות "פסח" "לשם פסח" ל"אחרים" "לשם פסח".
ומה שמעמיד, בסוף דינא, "פסח" "לשם אחרים בזמנו" מול "פסח" "לשם פסח בזמנו", באמת אין זו העמדה טובה בשביל ק"ו, אלא אמירה שאין גם להעמיד, בתחילת דינא, אחרים לשם פסח בשאר השנהו מול פסח לשם פסח בשאר השנה.

ה ז) וזו המחלוקת לגבי הדין האחר שדן ר"א. מצינו מותר פסח בא שלמים ואין מותר שלמים בא פסח ומה פסח שמותרו בא שלמים שחטו בזמנו לשום שלמים פסול שלמים שאין מותרן בא פסח אם שחטם לשם פסח בזמנו אינו דין שיהו פסולין3.
היינו במלמד הנושא הוא פסח והמקום שלמים וכו' ובלמד הנושא הוא שלמים והמקום פסח וכו'. על הנחה זו מקשה ר' יהושע, מצינו מותר חטאת בא עולה ואין מותר עולה בא חטאת ומה חטאת שמותרה בא עולה שחטה לשם עולה פסולה עולה שאין מותרה בא חטאת שחטה לשם חטאת אינו דין שתהא פסולה.
זה ק"ו כעין הנ"ל שהנושאים חטאת ועולה והמקומות עולה וכו', חטאת וכו'. וכשם שר"א אינו למד את הק"ו ההוא, וע"כ הטעם שאין ללמוד מ"מקום" שהוא עולה לגבי חטאת אל "מקום" שהוא חטאת לגבי עולה4, כך לא ילמד את הק"ו ההוא.

ח) ר"א מישב שאין אומרים את הק"ו אלא בפסח שמצאנו בו פסול לשמו, הוא בשאר ימות השנה. עי' תוס' שהקשו שעדין נאמר את הק"ו.
התוס' פסחים ס"ב: ד"ה שאני התם אומרים שבאמת אין הק"ו טוב. אלא שע"י הק"ו משמע ליה לר"א דהוא בהוויתו יהא לא הוא לשם אחרים ולא אחרים לשמו, אבל אי לאו ק"ו לא הוה דרשינן אלא לא הוא לשם אחרים.
הדרשה הפשוטה היא "הוא" היינו רק הפסח הרגיל, לא הוא לשם אחרים, וקשה מנין ללמוד דין בענין אחרים לשמו.
הנראה שהיסוד הוא שנוצר ספק ע"י התורה אם אחרים לשמו כשרים, כדי לפשוט ספק שנוצר ע"י התורה מרחיבים דרשה הפושטת אותו. לכן פה דורשים "הוא" רק פסח לשם פסח ואומרים שהנושא אינו רק "פסח" שכשר כשהוא לשם פסח בלבד, כפי הפשטות, אלא גם "לשם פסח" הוא נושא, שכשר רק כשזה בפסח.

ט) הספק הוא אם אפשר לעשות ק"ו מ"פסח" "לשם שלמים" אל "שלמים" "לשם פסח", כלומר מ"ש לעיל אות ו' שסברת ר"א שהמקום נקבע ע"י התיחסות לנושא אינה ברורה כדי ליצור דין חדש.

י) בדרשות המצריכות לשמה בחטאת אין מיעוט שאפשר להרחיבו אל אחרים לשם חטאת. ואם רוצים לפסול גם בלשם חטאת צריך ללמוד מפסח.
אילו לא היתה בפסח חומרה על חטאת כמ"ש ר"א, שחט את כשרה לשמה כל השנה משא"כ בפסח שאינו כשר לשמו אלא בזמנו, אילו לא כן היינו למדים חטאת מפסח לפשוט את הבעיה.

יא) בזה מוסברת שיטת ר' יוחנן שר"א פוסל גם אחרים לשם חטאת ואמר את הק"ו רק בפסח משום אודי לי מיהת, כמ"ש בתוס'.
באמת לר"א אין נראה לחלק בין פסח לחטאת ולמד חטאת מפסח, אלא שמכיון שיש מקום לחלק כמ"ש בגמרא אמר את הדין רק בעיקר הילפותא, בפסח.
דברי ר' יהושע מצינו מותר חטאת בא עולה וכו' אינם קושיה על ר"א אלא שאלה למה לא עשה ק"ו גם בחטאת, וילמד מפסח. תשובת ר"א שפסח חמור אינה על הק"ו, אלא על הלימוד מפסח שהוא תוצאת הק"ו, כנ"ל.

1. הק"ו של ר' יהושע לפי ר"א.:

   המלמד    הלמד    היוכיח
הנושא
המקום
פסח לשם פסח
שאר ימות השנה
אחרים לשם פסח
שאר ימות השנה
פסח לשם אחרים
שאר ימות השנה
הנושא
המקום
פסח לשם פסח
זמנו
אחרים לשם פסח
זמנו
פסח לשם אחרים
זמנו