סגור X    הדפס  


זבחים ד': בילפותא דבעינן לשמה. לימוד מכח לא חילקת במלמד אל תחלק בלמד

מנלן דבעינן זביחה לשמה דאמר קרא ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים ודלמא היינו שמייהו מדכתיב המקריב את דם השלמים הזורק את דם השלמים ולא כתיב זבח והכא כתיב זבח ש"מ שתהא זביחה לשם שלמים.

א) מ"ש ודלמא היינו שמייהו מדכתיב המקריב את דם השלמים וכו', לכאורה הראיה מדכתיב בדם "השלמים" בלבד משמע שהשם הוא שלמים ולא זבח שלמים.
לפי"ז צ"ל שמה שהביאה הגמרא גם את הזורק וכו' אין זה בדוקא.
אבל אם "זבח" לעולם אינו חלק משם "השלמים" צריך להסביר למה לא נדרש בשאר מקומות.
(עי' מנחות מ"ז., ממ"ש בבמדבר "זבח". אבל נראה ששם אינו בא ללמוד את לשמן.
וע"ע תנחומא ישן לויקרא פ"ז י"א שדורש מביא שלום, וויקרא רבה פרשה ט' פיס' ח' ר"ש אומר מי שהוא שלם מביא שלמים ואין אונן מביא שלמים. אבל שם ושם נדרש מלשון "שלמים" בלבד כמ"ש בתוספתא זבחים .פרק יא ה"א, אין אונן רשאי להביא זבחים כל שבעה וכו' שנ' שלמים רבי שמעון אומר שלמים שהכל שלום בהן מהן למזבח ומהן לכהנים ומהם לבעלים.
אפשר לתרץ את זה שלא נדרש במקומות אחרים בזה ש"זבח" מיותר תמיד, אלא שאין מה לדרוש ממנו אלא כאן.).

ועי' לקמן ח:, ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה', דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים. הרי קורא בשמו "זבח שלמים". וכן לקמן מ"ד:, מה שור זבח השלמים עד שיהו מעשיו ומחשבותיו על מזבח החיצון, אף פר כהן משיח. ובתו"כ חובה פ"ט, ואת כל חלבו יקטיר המזבחה כחלב זבח השלמים, מה פירש בזבח השלמים, חלב תותב וכו'.

ב) ונראה שבאמת גם "זבח שלמים" הוא שם הקרבן וכאן אין "זבח" נחשב מיותר אלא משום שבאותו ענין נקרא הקרבן "שלמים" בלבד. ולכן גם מביא את שני המקומות האחרים כאן שבשניהם נקרא שלמים סתם.
ובאמת הפסוק שבכאן נדרש באופן אחר להלן ד:, ח':, וירושלמי שקלים פ"ב ה"ד.
היסוד הוא של שינוי מהענין.

ג) אופן ההפיכה של זבח במשמעות קרבן שהוא שלמים למשמעות שחיטה לשם שלמים. נראה, המשמעות הראשונה נלמדת גם ללא "זבח" וכיון שזה מיותר מעבירים אותו למשמעות שחיטה, וגם בזה אין חידוש אלא אם מקבלים את המשמעות "זבח שלמים" שחיטה המתוארת ע"י שלמים, היינו שנשחט לשם זה. זו משמעות קיימת אלא שהיא רחוקה ואין אנו נוטלים אותה אלא כדי שלא יהיה יתור.

ד) ובזה יבוארו הדרשות שלהלן, המקריב את דם השלמים, הזורק את דם השלמים שיהיו לשם שלמים. כאן אין יתור המכריח להדרש, וגם אין התוכן "לשם שלמים" נכנס למשמעות המילים. אכן כיון שיש מקום ללמוד משחיטה, אלא שיש פירכא ששחיטה נפסלה שלא לשם אוכלים בפסח, פירכא היא הטלת ספק, ובמקום שיש ספק נוח יותר ללמוד. נוסף לזה כל מקום שחלק נדרש זה גורם לשאר להדרש, כמ"ש במקום אחר.


לימוד מכח לא חילקת במלמד אל תחלק בלמד

נאמרה זביחה בשינוי קדש ונאמרה זביחה בשינוי בעלים מה זביחה האמורה בשינוי קודש לא חילקת בין זביחה לשאר עבודות אף זביחה האמורה בשינוי בעלים לא תחלק בהן בין זביחה לשאר עבודות.

א) לכאורה קשה, הרי בשינוי קודש הדין של שאר עבודות נלמד מפסוקים נפרדים, ולכאורה השינויים בשאר עבודות הם דינים נפרדים, א"כ לא שייך לומר שיש ענין שלא חילק בו בין שחיטה לשאר עבודות.

ב) מ"מ לפי מה שביארתי לעיל, שהלימוד הוא רק משום שנולד ספק ע"י הפירכא בבנין אב, אחר הגילוי שוב יש בנין אב לכל הדברים. אפשר גם בלא הנ"ל, אחר שיש לימוד והדין ידוע שוב נלמד גם בבמה מצינו.

ג) עכ"פ נראה מכאן שבבנין אב אין הלימוד היסק מדבר אחד לשני (שהרי במלמד, שינוי קודש, הכל מפורש, ואין בו לימוד של דבר מדבר) אלא במלמד "זביחה" מקבלת את המשמעות של "כל העבודות". לכן יכול ללמד למקום אחר שגם שם "זביחה" תכלול "שאר עבודות".
כלומר גדר בנין אב הוא כענין דיבר הכתוב בהוה. ועי' אות ז'.

ד) לפי זה יש מקום לומר שכל ענין דיבר הכתוב בהוה הוא כעין האמור כאן. כאן אין ביטוי של זביחה בשינוי בעלים שנאמר שזביחה אינה דוקא.
כאשר הזביחה שבכאן מקבלת את התוכן של שינוי בעלים הריהי זביחה בלבד, ורק אחר ששינתה את התוכן, היא נהפכת לכל עבודות. בפשטות כשנהפכת שינוי הקודש לשינוי בעלים נהפך התוכן של כל הביטוי לדין של רשות בעלים. שהרי כשהיה שינוי קודש לא היה תוכן הנובע מהרכבת תכנים של מילים בודדות אלא תוכן חדש הנובע מקבוצת המילים כשהיא לעצמה, היינו מהביטוי "ובשר זבח תודת שלמיו", שהרי אין כאן לשון "לשם" שלמים. ממילא אין לומר שהשינוי מ"לשם שלמים" ל"לשם בעלים" נעשה במשהו שאינו כולל את "זבח". כלומר הדבר שנעשה בו גדר "דיבר בהוה" הוא תוכן ולא ביטוי.

ה) אם זה נכון הרי יש מקום לומר שדיבר הכתוב בהוה אין זה רק שהמילה מיצגת קבוצה גדולה יותר, אלא כל האמירה מקבלת תוכן רחב יותר. למשל אם נאמר ש"כי יגח שור" כולל כי ישוך כלב, אין "שור" נהפך ל"כל בהמה וחיה" ו"יגח" נהפך ל"כל הזקה שכדרכו" אלא שור נוגח חייב מיצג את הביטוי "בהמה מזיקה חייבת".

ו) עכ"פ אין מקום להוכיח מכאן לכל דיבר בהוה אלא שיש דיבר בהוה שאינו כולל מילה אחת אלא נאמר דין בדבר אחד כשהתוכן של אמירה זו היא לכל ענין.

ז) יש מקום לדון במ"ש באות ב', ששאר עבודות נלמדות בבנין אב, ולא מגדר דיבר בהוה, אבל אחר שנלמדו ונעשו נכונות שוב אנו אומרים ששחיטה כוללת כל עבודות משום דיבר בהוה. ואח"כ יכולים לומר מה ללשם זבח הכתוב מדבר בהוה אף לשם בעלים כן.

(עדין כל זה טעון עיון)