|
|
|
|
יבמות ח':
ולקחה כל היכא דאיכא תרי לקוחין דאי בעי נסיב האי
גופא רבי אומר ולקח ולקחה ויבם ויבמה לאסור צרות ועריות מידי צרות כתיבא הכא וכו' צרה הכא כתיב ה"ק א"כ לימא קרא ולקח מאי ולקחה כל היכא דאיכא תרי לקוחין דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי שריא ואי לא תרוייהו אסירין ויבמה במקום ייבום הוא דאסירא צרה שלא במקום ייבום שריא צרה.
א) עי' יומא ל"ג., מערכה שניה של קטורת קודמת לסידור שני גזירי עצים מנא לן דכתיב (ויקרא ו') ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר עליה ולא על חברתה מכלל דאיתא לחברתה. וצריך ביאור למה כאן לא דורשים כעין זה, ולא ממעטים את כשאין למת אלא אשה אחת.
ב) הנראה. עי' יבמות מ"ד., מי שהיה נשוי (לשתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה) ונייבם לתרוייהו א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אמר קרא (דברים כ"ה) אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואין בונה שני בתים. ע"כ. כלומר גם כאן יש לבית משמעות של אשה בודדה. עי' יומא י"ג. בעניין אף אשה אחרת מתקינים לכהן גדול, והא כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא דכניס לה אם כן הוה ליה שני בתים ורחמנא אמר (ויקרא ט"ז) וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים. ושם י"ג:, מתקיף לה רב אסי ואיתימא רב עוירא אלא מעתה שתי יבמות הבאות מבית אחד לא יתייבמו יבמתו יבמתו ריבה.
הרי, שעיקר שם "בית" הוא בית בודד ואינו כולל בית מתוך שנים, ורק אחר שיש הכרח מעבירים את התוכן ל"בית אחד בין בודד בין מתוך שנים".
ג) (מקור לעניין מעבר למשמעות רחוקה יותר, עי' ב"מ נ"ו:, מנהני מילי (שאין אונאה לקרקעות) דתנו רבנן (ויקרא כ"ה) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאינן מטלטלים וכו' מתקיף לה רבה בר ממל כל היכא דכתיב ידו ידו ממש הוא אלא מעתה דכתיב (במדבר כ"א) ויקח את כל ארצו מידו הכי נמי דכל ארעא בידיה הוה נקיט לה אלא מרשותו הכא נמי מרשותו וכו' אלא כל ידו ידו ממש הוא ושאני התם דליכא למימר הכי אלא ברשותו).
ד) אפשר שהריבוי מ"יבמתו יבמתו" לקיום דין יבום בשתי יבמות הבאות מבית אחד, הנ"ל, אינו אלא למ"ד לעיל ג'. הלומד פטור בערוה וצרה מ"לצרור".
ואילו לשיטת רבי, הרי יש לימוד ולקחה, המוכיח קיום של אחרת, כנ"ל אות א', ויש בו שני תכנים, א', למעט מקרה של בודדת, וב', למעט מצב של שתים ורק אחת אפשרית. ונדרוש אותו בשני כתובים המכחישים זה את זה, בהכחשה ל"בית". היינו שמ"ולקחה" נקבל רק חלק מהתוכן, לא נקבל את התוכן של מיעוט מקרה של אישה בודדת, ונישאר במיעוט של כאשר האישה השניה אינה אפשרית, ומ"בית" נעבור ממשמעות "באחד בודד" אל המשמעות השניה, "באחד לבדו או באחד משנים".
וביתר ביאור אין "ולקחה" יכול להעביר את "ביתו" ל"רק אחת משתים". היינו ש"ולקחה" יצריך שבכל מקרה צריך אפשרות לברור אחת משתים, ובאשה בודדה לא יהיה יבום, ו"ביתו" ילמד שאין יכול ליבם יותר מאחת, וזאת רק במקום שיש שתים ראויות. אין לומר כן, זו עקירה גמורה של "בית". עיקרו של בית הוא "אחד בודד", וכמו שנדרש בכהן גדול, והמשמעות השניה "בודד או מתוך שנים" היא בגלל הטפלות "מתוך שתים" ל"בודד". (או הסבר קרוב לזה כפי שיבואר בסוף).
לכן, עיקר שם "בית" היינו בית בודד נשאר. טאינו ממועט ע"י "ולקחה". ממיעוט "ולקחה" מקבלים רק חלק, את התוכן השני שבראש אות זו, למעט מצב של שתים ורק אחת אפשרית. במיעוט "ולקחה" שווים שני התכנים, מיעוט אישה בודדה ומיעוט אישה שצרתה ערוה, בשתיהן אין אפשרות ליבם לברור. כיון שכך נוח יותר לעשות את הקבלה החלקית ב"ולקחה" מאשר לעשותה ב"בית" ואותו להעמיד רק באחת משתים, שייבם רק אחת.
ה) בעניין שהכחשת שני כתובים גורמת שכתוב יתקבל רק לגבי חלק מהמקרים שישנם בו באופן פשוט.
עי' זבחים פ"ו., והקטיר הכהן את הכל המזבחה לרבות העצמות וכו' רבי אומר כתוב אחד אומר והקטיר הכהן את הכל המזבחה ריבה וכתוב אחד אומר ועשית עולותיך הבשר והדם מיעט הא כיצד מחוברין יעלו פירשו אפילו הן בראש המזבח ירדו. הרי ש"הכל" מתקיים רק במחוברים. וע"ע שבועות ל"ט., דתניא ר' אלעזר אומר אי אפשר לומר ונקה שכבר נאמר לא ינקה א"א לומר לא ינקה שכבר נאמר ונקה הא כיצד מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים. מקבלים חלק מכל ביטוי.
לעניין מעבר במשמעות עי' משנה סוטה כ"ז:, בו ביום דרש ר"ע ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו' ומקרא אחר אומר מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב וכו' ר"א בנו של ריה"ג א' אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים. עיקר שם מגרש הוא רחבה פנויה משדות ומכרמים, כמ"ש רש"י שם, ועובר להיות סתם רחבה פנויה, ממשהו, היינו בתים. ועי' עוד ביצה ט"ו:, ר' אליעזר אומר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לה' א"ר יונה ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלוקיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם. לר' יהושע חציו לה' יכול להחשב בכלל חג לה', ולר"א אינו יכול להחשב חג לה' לכן מעדיף לקבל "כולו לה'" באופן חלקי. מידי פעם.
ו) אפשר עוד שגם לרבי, הלומד מ"ולקחה", צריך את יבמתו יבמתו ריבה.
זאת משום שאין "ולקחה" יכול לגרום ש"בית" יעבור ממשמעות "רק אחד" למשמעות " אחד גם מתוך שנים"' ורק "יבמתו יבמתו ריבה" יכול לגרום זאת. והטעם, שיש הרבה אפשרויות לדייק מ"ולקחה", כגון שמגרשה בגט ומחזירה, כדלהלן בסמוך, וכן להלן נ"ד. ולקחה שלא כדרכה. (וע"ע דרשות של "ולקחה" בירושלמי יבמות פ"ו ה"א, יבמה יבא עליה ביאה גמורה ולקחה לו לאשה ביאה שאינה גמורה ויבמה אפילו בהערייה. וירושלמי יבמות פ"ב ה"א, יבמה יבא עליה זה הביאה ולקחה לו לאשה זה המאמר יכול וכו' יהא מאמר גומר בה תלמוד לומר ויבמה וכו'. ובמדרש תנאים פכ"ה פס' ה', או אפלו היו חמש יבמות ליבם אחד קורא אני על כל אחת ואחת יבמה יבא עליה ת"ל ולקחה לו לאשה מגיד הכת' כיון שנבעלה אחת מהן נפטרו כולן). ממילא קל לדחות את הדרשה הזו מאשר להעביר את "בית" מאשה בודדה.
טעם אפשרי נוסף שאין "ולקחה" מספיק כדי להכחיש את "בית". שדרשת "ולקחה" שממנה באים ללמוד שצריכה להיות ראויה לבחור את לקיחתה מבין אחרים, הדרשה אינה משמעות המילה, ואילו "ביתו" שכולל בית בודד הוא פירוש המילה, וכל דבר הכתוב בהדיא עדיף על הלמד מדרשה, כדלהלן.
עי' פסחים כ"ד: תוספות ד"ה אמרת קל וחומר, וא"ת בלא ק"ו נמי מקשינן לחומרא (ללמוד בגז"ש ממשמעות קדשים שיצאו ממחיצתן שב"בשר בשדה" ולא ממשמעות נבילה שלה) וי"ל דהכא ס"ד לאקשויי לקולא משום דמפורש בהדיא בקרא היתר הנאה דכתיב לכלב תשליכון אותו. הרי שיש עדיפות אפילו ללמוד ממה שכתוב בהדיא. (אמנם שם אפ"ל שזו משמעות עיקריץ של "בשדה"). כאן עדיף להשאיר בשלמות את הכתוב בהדיא. וע"ע רש"י סוכה י"ב., כשרין לדפנות, דכל סוכה הכתוב סכך משמע דדופן לא איקרי סוכה ודנפקא לן (סוכה ו, ב) דפנות מבסכת בסכת בסכות מייתורא דקראי ילפינן ולא ממשמעותא הלכך סוכות תעשה באספך מגרנך אסככה הוא דקאי.
הלימוד של "יבמתו יבמתו" הוא פירוש מילת "יבמתו" השניה, שהוא חייב להיות יבמה שאינה כלולה ב"יבמתו" הראשון, ו"יבמתו" אינה אחת דווקא. (כעין ב"ב קי"ג:, כשהוא אומר ולא תסוב נחלה לבני ישראל וכו' הרי הסיבת הבן אמור מה אני מקיים ולא תבוב נחלה ממטה למטה אחר בסיבת הבעל הכתוב מדבר. וכהנה רבות). דרשה זו היא משמעות מילה, וככתוב בהדיא דמי, ובכוחה לדחות את המשמעות המילולית של בית.
(מ"ש דפנות שמתרבות ע"י יתור "סכת" אינה הרחבת משמעות, אינה הרחבת משמעות, דופן אינה סוכה, אלא יתור גמור המקבל תוכן חדש).
לכן רק אחר שלמדנו מ"יבמתו יבמתו" שקיימת אפשרות של שתי יבמות, למדים מ"ולקחה" שכשיש שתי יבמות צריך שתהיה למתיבמת אפשרות לבחור אותה מתוך שתים.
ז) המשנה למלך עבדים פ"ג הי"א הקשה, בעבד נרצע שכתוב בו כי אהבך ואת ביתך. ואם אין אשה לאדון אינו נרצע שכתוב כי אהבך ואת ביתך, למה לא אמרינן דצריך שלא יהיו לו ב' נשים. עי' מה שיישב. ומה שדחה בגט מקושר למהרי"ט אלגאזי רסי' ח'.
הנראה, המשמעות "אחד בודד" ל"בית" נובעת מהכלל שמשמעות ביטוי כוללת רק את החלק החשוב מתוך מה שיכול להכלל בביטוי. מזה נובע מ"ש בפסחים כ"ד:, כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן וכו' הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן מאי טעמא משום דלא כתיב בהו אכילה. וכן שבת צ"ב., המוציא וכו' כלאחר ידו וכו' פטור שלא הוציא כדרך המוציאין, וכן ר"ה כ"ז: הפכו (שופר) ותקע בו לא יצא וכו' אמר רב מתנה (ויקרא כ"ה) והעברת דרך העברתו בעינן. וכהנה רבות (וכ"כ ר' יוסף ענגיל בבית האוצר ח"א כלל ר' ד"ה ונראה הכוונה). בשם "אחד" לחלק החשוב יש משמעות של בודד, דוגמה קיצונית היא "ה' אחד", וכן "גוי אחד בארץ" שמתפרש חגיגה ג'., חטיבה אחת בעולם, ורש"י, שבח מיוחד.
אכן מהו השינוי היכול להוציא את המשונה מחשיבותו ומהִכָּלְלוּת בביטוי תלוי בתוכן של הדין בו עוסקים. עי' ב"מ צ"ו., בעי רמי בר חמא שאלה לרבעה מהו כדשיילי אינשי בעינן ולהכי לא שיילי אינשי או דלמא טעמא מאי משום הנאה והאי נמי הא אית ליה הנאה. הצורך בכדשיילי אינשי הוא משום שכך הוא החלק החשוב הדרוש להקרא "שאלה", והטעם של "אית ליה הנאה" שבנידון שאלה ההנאה היא הנותנת את הדין כמ"ש בירושלמי שבועות פ"ח ה"א, שואל לפי שנהנה את הכל משלם את הכל. (ועיין ב"מ נ':, דעבד גובה ברה"ר (ונפל ממנו שור וניזוק) לרב אגובה לא מיחייב לשמואל אגובה נמי מיחייב מ"ט דרב דאמר קרא ונפל עד שיפול דרך נפילה ולשמואל ונפל כל דהו משמע, שם ההבדל משמעותי לדין, האם צריך הבלו או מספיק חבטו, ואינו משמעותי לצורת הנפילה).
בנידון "כי אהבך ואת ביתך", לעבד לא חשוב אם יש לאדון עוד אישה. לכן אין חשיבות לזה שהאשה שהוא רוצה לעבוד אותה יש לה צרה.
(אין הכוונה שבכל מקום החשיבות לפי טעם הדין, כשהטעם לא ברור הולכים אחר החשיבות הכללית, של הביטוי כשלעצמו).
ח) (בעניין הכלל של משמעות כוללת רק חשוב.
בשבועות י"ט: כשכתוב "או הודע" צריך ידיעה מליתא וכשכתוב ונעלם גם ספק ידיעה כידיעה משום שלא כתוב ידיעה בהדיא, וזה כנ"ל. אבל בכריתות י"ט., הכא גבי טומאה כתיב ונעלם ממנו והוא טמא ידיעה דאית בה נמי ספק חייב קרא, ורש"י, משמע אף על גב דאיכא קצת העלמה בטומאה חייב. אולי בכריתות סובר שלא הידיעה הקודמת מחייבת אלא ההעלמות, ויש בה בכלל של דבר חשוב, אלא שבהעלמות כיון שבסוף אין שום ידיעה, וזו החשיבות, גם העלמות ספק נחשבת).
|
|
|
|
|
