סגור X    הדפס      הורד קובץ 


ב"ק קט"ז: דינא דגרמי

ההוא גברא דאחוי אכריא דחטי דבי ריש גלותא אתא לקמיה דרב נחמן חייביה רב נחמן לשלומי יתיב וכו' א"ל רב הונא בר חייא לרב נחמן דינא או קנסא א"ל מתניתין היא דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקימנא דאחוי אחוויי. בתר דנפק א"ל רב יוסף לרב הונא בר חייא מאי נפקא לך מיניה אי דינא אי קנסא א"ל אי דינא גמרינן מיניה אי קנסא לא גמרינן מיניה.

א) רש"י, ואי קנסא, הוא דקנסיה רב נחמן משום דרגיל היה בכך לא גמרינן מיניה.
הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי כ' עליו, וליכא לפרושי קנסא משום דגזלנא עתיקא הוא כדפרש"י ז"ל דא"כ פשיטא דלא גמרינן מינה למאן דליתיה הכי וטובא נפקא ליה מינה.
אכן לרש"י יש לומר ע"פ בבא מציעא פ"ג., אמר ליה דינא הכי אמר ליה אין למען תלך בדרך טובים וכו' דינא הכי ואורחות צדיקים תשמור. ולומר שרב יוסף הבין שדינא הוא שיש עיקר מן התורה שראוי לקנוס, וקנסא הוא שראוי לקנוס מצד תועלת, ועכ"פ לשני הצדדים יש ללמוד מכאן, ורק רב הונא בר חייא ביאר שכוונתו ב"קנסא" וקנס במקרה הפרטי הזה בלבד.
הראיה מן המשנה להבנת רש"י, שאין זה קנס, למניעת מעשים כאלה בעתיד, נראה שהוא מזה שהקדימה המשנה אם מכת מדינה, היינו לא בגרמת הגזלן, ואילו החיוב בסיפא היה משום קנס אין חשיבות ל"אשמה" של הגזלן אלא לאפשרות שיעשו מעשים כאלה.

ב) הרמב"ן פי' ש"דינא דגרמי" היינו דאורייתא. וכן דעת רב האי גאון כמש"כ ה"ה חובל פ"ח ה"א. עי' במשפטי שבועות ח"ב שער כ', הובא באוצר הגאונים ב"ק קי"ז: שכ' ונתברר המסור אחד מן האבות נזיקין ומשלם ההפסד שהפסיד בהגרמתו חבירו. וכלל מה שפירשנו בזה השער הוא דינא דגרמי. ועי' פנ"י ב"ק ד': על תוד"ה מנסך שלמילי דרבנן לא שייך לקרות אבות. וכן הרשב"א ב"ק קי"ז:.
מקור למוד חיוב בדינא דגרמי מדאורייתא, נראה, לעיל כ"ו:, (מתני'. אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן), מנא הני מילי אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא (שמות כ"א) פצע תחת פצע לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון האי מבעי ליה ליתן צער במקום נזק א"כ לכתוב קרא פצע בפצע מאי תחת פצע ש"מ תרתי.
עי' במ"ש ב"ק סי' כ"ח (כ"ו: בסימן של פצע תחת פצע לחייבו על האונס כרצון) אותיות ג'-ה', שבגלל יתור "תחת" נחשב כאילו כל המשפט נכתב שוב. המשמעות אינה יכולה להיות חיוב סתם של נזק, לכן הולכים אחר המשמעות הרחבה ביותר ומחייבים גם שוגג וגם מזיד. (בריבויים סתם אומרים תפסת מרובה וכו', כשהריבוי מחמת החלפת משמעות הרי "תחת פצע" הופך להיות "תחת כל פצע" הולכים לגבול העליון משום לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, תפסת מרובה הוא כלל בדינים ולא בתוך משמעות אחת, הדיון עליה לפני תפיסת הדין. הארכתי במקומות אחרים).
מרבים רק נזקים שהחיסרון שלהם בהתיחסות המעשה אל העושה, בגברא, ולא סוגי נזק אחרים, כיון שעיקר משמעות פצע וכו' הוא נזק, ואופנים אחרים, שבת וכו' נלמדים בנפרד. ממילא גם היזק שאינו ניכר, שהוא חיסרון בחפצא לא מתרבה כאן.
ר"מ יסבור שמאותו ריבוי מרבים גם גרמי. שם החיסרון של הגברא הוא שהעשיה אינה קשורה כ"כ לנזק, אינה הכרחית, או אין פעולה ישירה בניזוק.
(שתי הבעיות של הגברא הנידונות כאן הן, א' התיחסות הפעולה לאדם, שוגג ואונס, ב' התיחסות הפעולה לחפץ, עקיף, לא ודאי).

ג) לפי הרמב"ן גם לר"מ גרמא פטור.
נראה שהלימוד לכך הוא כבבא קמא ס"א:, ר"ש אומר (שמות כ"ב) שלם ישלם המבעיר את הבערה הכל לפי הדליקה. וגם חכמים שם נותנים שיעור לגודל הדליקה. והרי כל שהתגברה האש ושרפה, המבעיר הוא גורם, אלא שיש גורם שפטור.
לר"מ אומרים שרק מה שפטרנו באש לא מתרבה, לחכ' כיון שבתכונה של נזק לא ישיר יש הכחשה, תכונה זו גרועה מהתכונה של שוגג וכו' ולכן לא מרחיבים בה, כדלהלן.
(לשיטת הרמב"ן ב"מ פ"ב: כל אונס חייב בנזיקין, ולא כתוס', ואין שום הכחשה בענין הגברא מהסוג ההוא). לר"מ כיון שההכחשה באש היא רק עד גבול מסוים, אין זה נחשב שיש הכחשה בשאר הנזקים העקיפים, ומרבים גם בזה. ועי' שבועות ל"א:, ושמע מינה בדון מינה ומינה פליגי. וברש"י שלר"מ דון מינה ומינה ולרבנן דון מינה ואוקי באתרה. לרבנן ראוי לומר שמצמצמים את הגרמא רק בנזקי ממון ולגבי אדם המזיק אין צמצום, ממילא יש הכחשה כללית באדם המזיק ולא למדים.
(עי' בסוף הסימן שאם יש גבול לפני ההכחשה וההכחשה מעדיפה את הגבול אין זה חיסרון בנידון דידן, ורק אם הגבול נוצר ע"י ההכחשה יש הפחתה בהיקף הנילמד והוא חיסרון. בפשטות גדר דון מינה ומינה הוא שמה שישנו במלמד הוא גבול. וכן כאן תהיה המחלוקת אם גרמא הכתוב באש יש בו גבול).
לשיטת התוס' שגרמי לכו"ע לא מתרבה צריך לומר שהחיסרון של הגברא בגרמי הוא מ"כאשר עשה" (ויקרא כ"ד) וזו הכחשה גמורה שבגללה לא מרבים את התכונה של עשיה כל שאפשר לדרוש ללא הכחשה כזו. לתוס' שוגג הוא "עושה" אלא שאינו כל כך אחראי לעשיה. המיעוט של "עשה" אולי הוא לפי הכלל שמשמעות ביטוי כוללת רק חלק חשוב, כמו דרך עשיתו. (עי' בסימן הנ"ל שלתוס' יש הכחשת כתובים גם בענין חיוב אדם באונס, עיי"ש). ועי' להלן אות ז'.

ד) באבני נזר או"ח סי' שכ"ח אות י"א כ', דהנה הרמ"ה הובא בטור חושן משפט סימן ש"ח דגרמי אינו חייב אלא בנזק ולא בארבעה דברים. ונראה הטעם דגרמי ילפינן מנזקי בהמתו שחייבתו תורה משום שמחויב לשמור בהמתו. ומכח מניעת השמירה יצאה והזיקה. הרי שחייבתו תורה משום גרמי. וכמו שנזקי בהמתו פטור מארבעה דברים. כמן כן גרמי.
הסבר זה אינו אם נאמר שחיוב ממונו הוא משום שהממון נטפל אליו וכאילו הוא עשה, ואין עיקר החיוב משום שלא שמר. יש שייכות ישירה בין "האדם", הכולל את הנטפל, ובין הנזק. ועי' באתר באינטרנט סימנים ראשונים של ב"ק שהוסבר שהחיוב משום שממון נטפל לאדם.
למבואר לעיל כל הריבוי של גרמי הוא בנזק בלבד ושאר אבות נזיקין אין למדים ממנו משום שיש לפרוך שאינם בבהמה.

ה) קונטרס דינא דגרמי, ד"ה עתה הוקשה לנו, ובשוגג אמאי פטור הא דיינינן דינא דגרמי ומה לי שוגג ומה לי מזיד כיון דדינא הוא אדם מועד לעולם לשלם נזק שלם. ולהלן ד"ה כללו של דבר מסיק, ומיהו הגורם נזק ניכר חייב לר"מ בין בשוגג בין במזיד בין באונס שאדם מועד לעולם. אכן במשפטי שבועות הנ"ל אות ב', אבל אם אנסו השלטון ואמר לו הראה לי נכסי פלוני בפירוש והראה לו פטור מפני שאנוס, כמ"ש ישראל שאנסוהו עכו"ם והראה ממון חבירו פטור אבל אם הם אמרו לו הראה לנו ממון פלוני והוא נשא הממון ונתן בידו חייב, כמו שאמרו (שם) ואם נשא ונתן ביד חייב. וכן הרמב"ן להלן ד"ה אבל אפילו כ', אי נמי אע"ג דדינא דגרמי דינא הוא פטרו האנוס ממש כל זמן שלא עשה מעשה, ולא הביא טעם לחלק בין אונס לשוגג, ואולי נטה לחזור גם מדבריו בשוגג. (אפשר שכוונתו שבאמת יש ריבוי אחד גם לאונס וגם לגרמי אבל הצירוף של גרמי ואונס נראה לחז"ל רחוק מעיקר הדין מכדי לרבותו).
הנראה כאפשר, הלימודים מ"פצע תחת פצע" לרבות בנזק בין בשוגג בין במזיד וכו' ולרבות גרמי אינם הרחבה אחת של משמעות "פצע תחת פצע" אלא שתי הרחבות נפרדות. בהרחבה אחת מרבים שוגג ואונס ובשניה מרבים גרמי. ממילא ריבוי אונס שוגג אינו עולה על גרמי.

ו) ראיה ליסוד זה מתנחומא וישב אות ה', שהיתה אדונתו (של יוסף) עמו בבית והיתה משדלתו בכל יום ויום בדברים והיתה מחלפת ג' חליפות בגדים בכל יום ויום וכו' כ"כ למה כדי ליתן עיניו בה, אמרו רז"ל פעם אחת נתקבצו המצריות ובאו לראות יופיו של יוסף מה עשתה אשת פוטיפר נטלה אתרוגים ונתנה לכל א' וא' מהן ונתנה סכין לכל א' וא' וקראה ליוסף והעמידתו לפניהן כיון שהיו מסתכלו' ביופיו של יוסף היו חותכות את ידיהן וכו' מנין ממה שקראו בענין ותשא אשת אדוניו.
נראה שיסוד הדרשה מיתור הלשון ותשא אשת אדניו את עיניה, די היה ב"ותאמר אשת אדוניו אל יוסף שכבה עמי", שהרי אילו לא נשאה עיניה אליו לא היתה אומרת שכבה עמי. מיתור הלשון נותנים לו משמעות אחרת, וכיון שהגבול לא ידוע נותנים לו את הגבול העליון האפשרי, היינו נשיאות עינים עם כל הפיתויים הנובעים מזה, מעשה של נשיאות עיניים הוא חיזוק של נשיאות עיניים, מחשבה עם מעשה נחשבת יותר, כמו שקטן אין מחשבתו לגבי כי יותן ולגבי נתינת שם כלי מחשבה אבל מחשבה עם מעשה מועילה. ומזה אמרו שהיתה מחלפת ג' חליפות וכו', (פרט זה כנראה אינו מוכח ממש אלא הוא ביטוי למעשה פיתוי קיצוני) וכן יש הרחבה לגבי לא רק היא נשאה עיניה אלא כל חברותיה, היא מיצגת אותה ואת חברותיה.
בהרחבה של חברותיה אין מרחיבים את נשיאות העינים לענין מעשה, בכל כיוון מרחיבים רק דבר אחד.

ז) הטעם שהן שתי הרחבות נפרדות, נראה, שמעיקר החשבון ראוי להרחיב רק בתכונה אחת. מה שמרחיבים עד הקצה הוא משום שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ואין גבול מפורש אלא הקצה. כמו ב"כי בימיו נפלגה הארץ" (בראשית י') ורש"י, בסוף ימיו, ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, הא למדת שבשנת מות פלג נתפלגו. במשמעות אין אומרים תפסת מרובה לא תפסת כיון שאין הנידון על הפרטים, ששייך בהם מרובה אלא על הביטוי. כאשר דנים אם לרבות מצד כמה תכונות, ריבוי מצד תכונה נפרדת היא משמעות נפרדת, וממילא שייך תפסת מרובה וכו' במספר המשמעויות. למשל הרחבת "ותשא אשת אדוניו" לענין מעשה פיתוי, היא הרחבה נפרדת מהרחבה שנשאו כל הנשים.
וכן בענין אונס וגרמי, הרחבה במזיקים מצד אחריותם לפעולה, שוגג ואונס, היא הרחבה במשמעות אחרת מהרחבה מצד שייכות הפעולה לתוצאה, מעשה עקיף או לא הכרחי.
מה שמרחיבים בשני צדדים הוא משום שקולים ויבואו שניהם.
זה הטעם למה שכתוב לעיל אות ג' שלתוס' כיון שיש "כאשר עשה" המכחיש את הרחבת עשיה לגרמא ולכל שאינו עשיה בידים, שוב לא מרבים כלום בתכונה הזו ומעבירים את ההרחבה לשוגג ואונס.

ח) בענין ריבוי דברים שונים בגלל הכפלת ביטוי.
עי' פסחים ל"ה:, והכהנים בחלה ובתרומה וכו' פשיטא מהו דתימא מצה שוה לכל אדם בעינן קא משמע לן מצות מצות ריבה. ולהלן ל"ו:, דתניא יכול יצא אדם ידי חובתו בביכורים תלמוד לומר בכל מושבתיכם תאכלו מצות מצה הנאכלת בכל מושבות יצאו ביכורים שאינן נאכלין בכל מושבות אלא בירושלים יכול שאני מוציא אף מעשר שני תלמוד לומר מצות מצות ריבה ומה ראית לרבות מעשר שני ולהוציא ביכורים מרבה אני מעשר שני שיש לו היתר בכל מושבות כדרבי (אליעזר) [אלעזר] ומוציא אני ביכורים שאין להן היתר בכל מושבות. ולהלן שם, תנו רבנן לחם עני פרט לחלוט ולאשישה יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה תלמוד לומר מצות מצות ריבה ואפילו כמצות של שלמה (סולת נקיה) אם כן מה תלמוד לומר לחם עני פרט לחלוט ולאשישה ומאי משמע דהאי אשישה לישנא דחשיבותא וכו'.
הרי שריבוי מצות מצות מרבה גם בענין סולת נקיה וגם בעניין מעשר שני ובעניין חלה.
(בנידון זה לכאורה צ"ל ע"פ הנ"ל, שהריבויים נפרדים, שסולת נקיה שהיא מעשר שני תיפסל. אבל אחר ש"לחם עוני" הועמד בחלוט ואשישה ולא לסולת נקיה, ו"בכל מושבותיכם" לביכורים ולא למעשר שני, ממילא אין מה שיפסול שיפסול סולת נקיה במעש"ש).

ט) לכאורה הלימודים של פסחים הנ"ל אינם שקולים. הלימוד של חלה ותרומה נוגד לכאורה רק סברא, וגם נשאר שלם, ואילו הלימודים של מעש"ש ושל סולת נקיה מוכחשים ע"י מושבותיכם ולחם עני, ונשארים רק בחלק מן הריבוי.
ונראה להסביר את "מצה שוה לכל אדם בעינן". עי' פסחים ל"ה:, תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל שלא נתקן כל צרכו וכו' תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ואיסורא דחמץ להיכן אזלא אמר רב ששת הא מני רבי שמעון היא דאמר אין איסור חל על איסור וכו' רבינא אמר אפילו תימא רבנן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ בלבד יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ בלבד אלא אף משום בל תאכל טבל. מידי בלבד כתיב אלא מחוורתא כדרב ששת.
ע"פ זה נאמר בלא "מצות מצות" היינו אומרים לענין תרומה מי שאיסורו לכל אדם, משום חמץ. משמעות "חמץ לכל אדם" קרובה יותר ל"חמץ" מ"חמץ בלבד" ובזה רב ששת יודה.
לענייננו, "מצות מצות" מכחיש את היקש מצה לחמץ וגורם שלא למדים אותו. ובזה לימוד מצות מצות כאן שוה לשאר הריבויים של מצות מצות. מה שכאן מצות מצות דוחה את ההיקש לגמרי הוא משום שאף שרב ששת יכול להודות בו עדין הוא לימוד גרוע, ובקל אפשר ללמוד שלא להקיש כן.

י) עדין יש לדון בעדיפות לרבות תרומה וחלה בגלל שהריבוי נשאר שלם.
ונראה שאחר שיש סיבה לחלק בין ביכורים לבין מעש"ש בשם "בכל מושבותיכם". ביכורים אינם כלל בשם זה ואילו מעש"ש ראוי להיות בשם זה, וראוי הריהו כנמצא במקצת. הרי ההכחשה משפיעה על תחילת ההרחבה של "מצות מצות", הליכה לגבול האמצעי אינו מתוך סתימה. וכן ובין חלוט ואשישה לבין מצת סולת, חלוט ואשישה הם שם אחר של לחם, ואילו סולת הוא אותו שם רק משובח יותר. לכן אחר שיש מה שמראה ללכת לגבול האמצעי אין כאן סתימה. בלא ההכחשה לא היינו הולכים אחר הגבול האמצעי משום שהוא חשוב פחות מהגבול העליון, והגבול העליון הוא המפורש.
ממילא גם במעשר שני וגם בסולת הלימוד מתקבל באופן מלא. ואין הוא גרוע מהלימוד של חלה ותרומה.

יא) אם ההסבר של אות י' נכון, הרי הגריעות ללמוד גרמי מפצע תחת פצע, לעומת לימוד לשוגג ואונס, בגלל שיש פטור בגרמא תלוי בזה אם גרמא הוא רק עניין כמותי לעומת גרמי, עקיף יותר, או שמוגדר בתכונות שהיה מקום ללכת אחריהם גם ללא הלימוד מאש, אלא שללא אש היינו מעדיפים את הגבול העליון.
לתוס' למדים לאונס אף שיש בו הכחשה, ולא למדים לגרמי, נראה, שהכחשת "כאשר עשה" עולה על כל עניין גרמא וגרמי, ואיל לימוד הפטור מ"ולנערה לא תעשה דבר" אין בו הכרח שיהיה מעבר לכעין אבידה, ממילא ההכחשה חלשה יותר.