סגור X    הדפס      הורד קובץ 


פסחים מ"ג · הלימוד של חמץ נוקשה

וכו' שמעינן ליה לרבי מאיר נוקשה בעיניה בלאו וכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובת רב נחמן אמר רבי אליעזר היא דתניא וכו' ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת בלאו וכל שכן נוקשה בעיניה וכו' תניא כוותיה דרב יהודה (שמות י"ב) כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וכו'.

ורש"י, והאי לאו דנוקשה נפקא ליה מכל מחמצת לא תאכלו כל רבויא הוא , כדלקמן.

א) להו"א בסוגיא דורשים תחילה את הנוקשה או את התערובת מ"כל" מחמצת ושוב למדים את התערובת או את הנוקשה בק"ו. לכאורה ראוי ללמוד את המסתבר יותר, לרב יהודה חמץ גמור בתערובת הלמד בק"ו, ולא את המסתבר פחות, לרב יהודה נוקשה בעיניה.
לכאורה נראה שלרב יהודה למדים תחילה את נוקשה בעיניה בלימוד מעניינו או לימוד אחר אף שמסתבר פחות, ושוב למדים את חמץ בתערובת המסתבר יותר בק"ו. ולר"נ למדים הפוך מאותו שיקול.
אלא יש לעיין, הרי למד מעניינו אינו אלא כשיש ספק מה ללמוד, וכמ"ש רש"י סנהדרין פ"ו ·, דבר הלמד מעניינו, אם אי אתה יודע במה הכתוב מדבר צא ולמד מפרשה שכתוב בה. כיון שהאופן המסתבר יותר ברור שהדין יתקיים בו, למשל אם נוקשה מסתבר יותר ודאי שנוקשה אסור ממה נפשך, או שהלימוד יהיה נוקשה או שהלימוד יהיה תערובת ונוקשה ילמד בק"ו, א"כ ברור שנוקשה אסור ואילו תערובת אין ברור שאסורה, ממילא ראוי ללמוד נוקשה. וכן להיפך אם תערובת מסתברת יותר ראוי ללמוד תערובת.

ב) אכן מ"ש להלן מ"ג:, בריבוי "כל" אוכל מחמצת, מסתברא קאי באוכלין מרבה אוכלין קאי באוכלין מרבה נאכלין (בתמיהה) נראה שהוא משום העדפת הקרוב לפשט, כל אוכל מרבה אוכל ולא נאכל. וכן כאם כל מחמצת מרבה מיני חמץ. וכל שהוא ראוי יותר לשם חמץ הריבוי שלו קרוב יותר לפשט. השיקול הזה אינו שיקול חלש כמו למד מעניינו שצריך ספק כדי שנלך אחריו, ובשיקול הזה למדים אף שאין ספק מוקדם.
אבל עדיין לא ברורה ההו"א שלרב יהודה נוקשה הוא מין חמץ גמור בעין ואילו תערובת אינה מין חמץ גמור בען, וגם תעורבת מסתבר יותר לאסור. ולעומת זאת לרב נחמן להיפך בשניהם, גם תערובת נחשבת מין חמץ גמור בעין ונוקשה אינו מין חמץ גמור וגם נוקשה יותר מסתבר לאסור ותערובת פחות.

ג) על כן נראה שבהו"א הסבירו באמת שהמחלוקת דחוקה, ולא ירדו לדון בהשערה מה שיקולים המדויקים של המחלוקת, אלא לברר את הדיעות מכח שיקולים ברורים.
למסקנה באמת אין הבדל חשוב בין נוקשה ותערובת בהתיחסות לעצם חמץ גמור בעין. לגבי מה ראוי יותר לאסור מסתבר יותר לאסור תערובת חמץ מאשר חמץ נוקשה. אלא שיש לימוד המחייב ללמוד את "כל" לנוקשה ולא לחמץ גמור.
עי' מכילתא בא פרש' ט', ושמרתם את המצות. שמרהו עד שלא תביאהו לידי פסול מכאן אמרו תפח תלטוש בצונן שיאור ישרף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב מיתה. איזהו שיאור כקרני חגבים סידוק שנתערבו סדקיו זה בזה דברי ר' יהודה וחכ"א זה וזה האוכלו חייב מיתה איזהו שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. נראה שאין האמור במכילתא "שיאור ישרף וכו'" סתם העתקת המשנה פסחים מ"ח: שהובא במשנה אחרי "תפח תלטוש בצונן" שהביאה המכילתא, אלא שגם "שיאור ישרף" נלמד מ"ושמרתם את המצות".
(ועי' רמב"ם חמץ פ"ה ה"ח, שאין הדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה, ואינו אלא מדברי סופרים משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ. אכן ראוי לומר כדרך שבות יהודה דלהלן בסמוך, שהוא סייג לחמץ הידוע ולא לרבות גדר חדש של חמץ. וגם רק השמר דלאו לאו ולא השמר דעשה כמו ושמרת את החוקה, עירובין צ"ו. ורש"י. וה"ה ושמרתם את המצות).
עי' שבות יהודה על המכילתא שם, פי' ששמרהו שלא יתקרב לחמוץ שאפילו אותו קירוב אסור וז"ש מכאן אמרו תפח תלטוש בצונן וכלו' הא אם לא לטש בצונן איסורא מיהא איכא והיינו נמי דמייתי עלה שיאור שהוא טפי מתפח ישרף שאסור אפילו בהנאה סידוק שהוא טפי משיאור חייב כרת.
לדבריו אין נוקשה למד מ"כל" מחמצת, ולא כרש"י. וגם הוה בעשה כנ"ל במוסגר. אבל נוכל לומר קרוב לדבריו, ש"ושמרתם" מורה ריחוק וסייג, ממילא נוח לומר שעל ידי "כל" מתפרש מהו הסייג הזה, להזהר גם מדבר שקורה קודם שהבצק נעשה חימוץ גמור, היינו נוקשה. אין "כל" מפרש את הסייג, שאילו כן רק שיאור היה אסור משום נוקשה, ולא קולן של סופרים, אלא מרבה חמץ גרוע, ואת זה לכשעמו ניתן לפרש או בנוקשה או בתערובת. ועדיף לרבות נוקשה שעי"ז מתפרש הסייג.

סיכום. "כל" מחמצת לכשעצמו יכול לרבות או חמץ גרוע, נוקשה, או תערובת חמץ. ועדיף לרבות נוקשה שעי"ז מתפרש של ושמרתם את המצות.