סגור X    הדפס      הורד קובץ 


פסחים ל"ח. הואיל ואי לא לקוח הוי והואיל ולא קרא עליה שם ואיטמי

בעי רבי שמעון בן לקיש מהו שיצא אדם ידי חובתו בחלה של מעשר שני בירושלים וכו' אליבא דרבי עקיבא בחולין הוא דנפיק דאי מיטמו יש להן היתר במושבות אבל חלה דאי מטמיא לית לה היתר במושבות ולשריפה אזלא לא נפיק או דילמא אמרינן הואיל ואילו לא קרא עליה שם ואיטמי אית לה היתר במושבות ונפיק בה השתא נמי נפיק איכא דאמרי וכו' כי תיבעי לך חלה הלקוח בכסף מעשר שני וכו' אליבא דרבי יהודה דאמר יקבר דתנן הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא וכו' מי אמרינן הואיל ואי לא לקוח הוי והואיל ולא קרא עליה שם ואיטמי יש לו היתר במושבות ונפיק ביה השתא נמי נפיק ביה או דילמא חד הואיל אמרינן תרי הואיל לא אמרינן אמר רבא מסתברא שם מעשר חד הוא.

א) כ' בשפת אמת, תמוה לומר הואיל כזה להיות נקרא נאכל בכל מקום כיון דכמו שהיא עכשיו אינו נאכל בכ"מ בפרט למסקנא דתרי הואיל נמי אמרינן. (ויש להוסיף, שעי' בבא מציעא ט': דרבי אליעזר סבר מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ורבנן סברי חד מגו אמרינן תרי מגו לא אמרינן). ונראה דסברת הגמרא היא דלא קפיד קרא להיות באמת נאכל בכל מושבות ולא בא הכתוב אלא להורות דאותו המצה הנעשה מדברים שאין נאכלין בכל מושבות כגון ביכורים אין יוצא בהן, ולהכי מעש"ש כיון דאית ביה היתר ע"י הואיל אינו בכלל המיעוט דקרא כנ"ל. ואפילו נולד עתה סיבה שעי"ז אינו נאכל בכל מקום מ"מ כיון דעיקר מעש"ש נאכל לא אימעוט מקרא.

ב) הנראה בהסבר סוגית הגמ' אליבא דשפ"א.
דרשת ר"ע היא לעיל ל"ו:, יכול יצא אדם ידי חובתו בביכורים תלמוד לומר בכל מושבתיכם תאכלו מצות מצה הנאכלת בכל מושבות יצאו ביכורים שאינן נאכלין בכל מושבות אלא בירושלים יכול שאני מוציא אף מעשר שני תלמוד לומר מצות מצות ריבה ומה ראית לרבות מעשר שני ולהוציא ביכורים מרבה אני מעשר שני שיש לו היתר בכל מושבות וכו' ומוציא אני ביכורים שאין להן היתר בכל מושבות דאמר ר"א מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים וכו'. כלומר יש כאן הכחשת שני כתובים וכשאין כתוב שלישי אחת הדרכים היא לקבל מקצת מכתוב אחד ומקצת מהכתוב השני. ויש לדון איך יוצרים את החלוקה בין שני החלקים. ונראה שלמסקנת הגמרא מהלך החלוקה היא שקודם מחלקים בתוך מה שאינו בכל מושבות, היינו בין ביכורים ובין מעשר שני, ורק אח"כ בוררים מה לשייך לריבוי "מצות מצות", ומה לשייך למיעוט "בכל מושבותיכם". את הבירור הזה עושים על פי הסברא של יכול להיאכל ע"י פדיון.
אין הסברא יוצרת את החלוקה, אין היא התכונה הקובעת את הגדרת החלקים, אלא רק מבררת מה לבחור מבין החלקים שנקבעו קודם, ע"פ מאפיין אחר. ועיקר ההיתר של מעשר שני הוא מִשֵּׁם מעש"ש ולא מזה שיש אפשרות שיאכל. ועיין עוד אות ד'.
אמנם אילו היה קיים מעש"ש שלא היתה בו כלל אפשרות אכילה, היה הוא נעשה למין נפרד ולא היה בכלל מעש"ש. (כעין חולין ע"ב:, בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו, לפי שאין במינו שחיטה). ולכן רבא שאמר מסתברא שם מעשר חד הוא אינו אומר פשיטות אחרת ממ"ש מי אמרינן הואיל והואיל.

ג) לפי הצד השני בַּסָּפֵק של הגמרא, שלא אומרים הואיל, התכונה הקובעת מה שייך לכל צד בהכחשה היא התכונה של ראוי להאכל בכל מושבות. לפי זה נראה, ש"מצות מצות" גורם ש"בכל מושבותיכם" יעבור ממשמעות "יכול להאכל כמו שהוא בכל מושבות" אל משמעות "יש אפשרות שיהיה נאכל בכל מושבות".
אם העדיפות היא לומר שהדיון הוא על משמעות המילים, יש לנקוט כצד השני. ואם עיקר הדיון הוא על תוכן, העיקר כצד הראשון. כלומר לדיון על משמעות עדיף לומר שהריבוי המכחיש את "בכל מושבותיכם" גורם לו לקבל משמעות חדשה, ואילו אם עדיף הדיון על תוכן אומרים שהמשמעויות נשארות במקומם, ורק מקבלים תוכן (או דין) חדש.
בעלמא כנראה ר"ע מעדיף את הדיון התוכני, וזה יסוד מחלוקתו הגדולה עם ר' ישמעאל, כמ"ש במקומות רבים. לפי זה יוצא ששאלו אליבא דר"ע האם בזה לנקוט כר' ישמעאל.

ד) גם אם בעלמא העדיפות היא לדון על התוכן ולא על הלשון (שבאות ג'), אפשר שאין די בזה כדי לומר את מ"ש באות ב'. עדין צריך תנאי נוסף כדי שבתחילה נחלק על פי שייכות למעש"ש או לביכורים. וזאת שמעש"ש וביכורים לא יחשבו למין אחד. שאם יהיו מין אחד לא תהיה חלוקה המוקדמת לַדִּיּוּן בהכחשת הכתובים. ונלך אחר הסברא הנלמדת מ"תאכלו במושבות", כנ"ל אות ג'.
ואולי הענין תלוי באם ביכורים נחשבים קצת קדשי מזבח, שהרי אין חולקים ביכורים זה כנגד זה וטעונים תנופה ולינה, וממילא הם עניין אחר מאשר מעשר שני. ועי' רמב"ם ביכורים פ"ב הט"ז, אשרה שבטלה אין מביאין ממנה בכורים שהבכורים כקדשי מקדש הן.
לצד השני, כיון שסוף סוף גם ביכורים נקראו תרומת ידך והוקשו לתרומה, הם נחשבים עניין אחד עם מעש"ש, וממילא כשבאים לחלק עושים את החלוקה ע"פ הסברא.
אכן אפשר שאפילו מעש"ש ותרומה יהיו נחשבים לשני דברים לעניין שנחשוב שיש חלוקה כבר לפני הדיון על ההכחשה.
(זה שיתכנו שני דברים נפרדים שנקראו שניהם בשם אחד, עי' רש"י חולין פ"ח: בעניין הא ד"כיסהו בעפר", הוה כלל הצריך לפרט, דמשתמע כלל בתרי ענייני ב' כסויין שאין דומים זה לזה כגון כסוי דבר שלם כגון כלי וכסוי דבר דק כגון עפר. ונראה שגם ר"ת שחולק שם, כשהכל נקרא "כיסוי" או "בכור", יודה כאן כשהפרטים סומנו ע"י תכונה שלהם, ולא נקראו בשם אחד).

ה) האופה מצה לשם מצה וגם לשם חלות תודה ורקיקי נזיר, לפי ר' דוד בונפיד יש בזה חיסרון בענין לשם מצה. אבל רש"י להלן עמ' ב ד"ה שאינה כ', ובהא פליג (רב יוסף) דאי נמי איכוין לה נמי לשימור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק דבעינן שימור לשום מצה כל שבעה. ע"כ. ולהלן כ' רש"י, ועל אותן שקרבו בנוב וגבעון הוצרך להביא ראיה מושמרתם את המצות וממצות תאכלו וגו' דלא נפקי מבכל מושבותיכם דאית להו היתר בכל מושבות שהיו יכולין להוליכן בכל מקום שירצו בתוך זמן אכילתן. הרי שלרבה לפי רש"י בזמן איסור הבמות רקיקי נזיר מתמעטים מבכל מושבותיכם.
לפי מה שהסברנו בשיטת רבא, הדיון מתחיל כאשר יש שלוש קבוצות. אבל למעשה הקבוצה של רקיקי נזיר מתחלקת בין רקיקים בזמן איסור הבמות ובין רקיקים בזמן היתר הבמות. וא"כ עושים חלוקה בתוך הקבוצה הראשונית. ולא ככל מ"ש.
אלא שבזה יש לומר שחלות תודה ורקיקי נזיר בזמן היתר הבמות לא נכנסו כלל לתחום של הכחשת הכתובים, שהרי לא נתמעטו כלל ע"י בכל מושבותיכם, נאכלים לכתחילה בכל מושבות.
אבל עדין קשה שמתחילים בדיון כאשר יש גם קבוצה של רקיקי נזיר בזמן הזה. וצריך לומר שבאמת ביכורים נחשבים קצת לקדש, כנ"ל, וממילא יש מקום לעשות את החלוקה גם בין רקיקי נזיר וביכורים מצד אחד ובין מעשר שני מצד שני, ובוחרים באופן זה בגלל תכונת בכל מושבותיכם שמעש"ש ראוי לה ע"י פדיון.
אפשר אולי גם שלא בוחרים להעמיד את רקיקי נזיר בצד אחד, כיון שכקבוצה הוא קבוצה גרועה, שם רקיקי נזיר אינו כולו בתחום הדיון, כנ"ל. היינו עצם התכונה של הקדש, שמפרידה בין רקיקים ובין מעש"ש וביכורים אינה מספיקה לבדה כדי לפסול מצה, וממילא אינה חשובה כל כך.
גם בלא כל זה אפשר שרבא יסבור כרב יוסף שלשיטתו כל רקיקי נזיר ממועטים מ"שבעת ימים".

ו) התוס' ד"ה או כתבו, תימה לר"י אי אמרת הואיל א"כ בכורים נמי נאכלין בכל מושבותיכם הואיל ולא קרי ליה שם. ועי' מה שישבו. לפי הנ"ל מיושבת הקושיה, הרי כל עניין ה"הואיל" הוא לשייך את הנידון למעשר שני ולא לביכורים.

> סיכום: יש הכחשה בין הכתובים "בכל מושבותיכם" ו"מצות מצות" ופוסלים רק חלק ממה שהיה פוסל "בכל מושבותיכם" לבדו. למסקנה תחילה מחלקים את "בכל מושבותיכם" לשני החלקים שנכללו בו, מעש"ש וביכורים, ואח"כ קובעים ע"פ הסברא מה לשייך ל"בכל מושבותיכם". בוחרים בדרך זו משום ש"בכל מושבותיכם" מדבר בחלקים נפרדים, ומשום שהדיון הוא על התוכן ואלה שני החלקים שיש לדון בהם. לצד של הבעיה הדיון על המשמעות והסברא "הואיל וכו' ראוי להיות נאכל" מפרשת את "מושבותיכם תאכלו".

הערה: ההסבר להליכה אחר החלוקה הראשונית, למסקנה, היא שכיון שהנידון הוא שני דברים נפרדים נחשב שיש כאן שני תכנים של פסול מצה, וממילא כשיש חלוקה מחלקים בין התכנים.
אפשר אולי גם שכיון שדרך הדיון הוא שלב אחר שלב, כפי שנכתב כבר, ממילא כיון שיש כבר חלוקה שוב לא יוצרים חלוקה חדשה. לצד זה אין צריך שהחלוקה בין מעש"ש וביכורים תהיה מובהקת כמו שצריך לצד הראשון. ופחות צריך שביכורים יהיו מענין הקדש.