סגור X    הדפס      הורד קובץ 


ב"ק נ"א. טעם ר' שאינו דורש "איש" יתירא

אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה האחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה ואחר שניהם לנזקין מאי טעמא דרבנן וכו' אלא היינו טעמא דרבנן אמר קרא כי יכרה איש בור אחד ולא שנים ורבי ההוא מיבעי ליה כי יכרה איש בור ולא שור בור ורבנן תרי איש בור כתיבי ורבי איידי דכתב האי כתב האי וממאי דלחיובי בתרא דלמא לחיובי קמא לא סלקא דעתך והמת יהיה לו ההוא דקא עביד מיתה והאי והמת יהיה לו מבעי ליה לכדרבא דאמר רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת שלו אמרי ולאו ממילא שמעת מינה. וברש"י, כלומר תרתי שמעת מינה.

א) טעם שעדיף למעט מ"איש" שור יותר מאשר שנים, כיון שלשור המיעוט מעיקר המשמעות, אדם, ואילו ללא שנים המיעוט מענין שאינו עיקר, שנכתב לשון יחיד.

ב) ללא הדרשה מ"איש" כרבנן, לא דרשינן מ"והמת יהיה לו". המשמעות של "ההוא דקא עביד מיתה" היא משמעות רחוקה, שהרי לא נזכר כאן עושה מיתה אלא המצאות מת. ואין לדרוש "עושה מיתה" אלא אחר שיש צורך לברור בין עושה מיתה לעושה נזק.
ונראה שזאת כוונת רש"י במ"ש שלאו ממילא שמעת מינה אינה כמרוצת הלשון, וכתב "כלומר".
(ובא להוציא מפירוש התוס' הארוכים, להלן נ"ד. שהדרשה היא לכדרבא, והדין שהחיוב לההוא דקעביד מיתה נלמד ממשמעות. הקושי בהסבר זה הוא שמאחר שלמדים מקרא את המשמעות מנין ללמוד גם דרשה.)

ג) טעם שלרבנן דורשים מ"והמת" שתי דרשות, גם לשור פסולי המוקדשין שנפל לבור וגם לההוא דקא עביד מיתה, אף שאין כאן אלא לימוד אחד.נראה שהוא מגדר אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שכלל זה חל לא רק בין פשט לדרש אלא גם בין דרשה פשוטה יותר ודרשה רחוקה ממנה כאשר יש דבר הגורם לדרוש את הדרשה הרחוקה. כאן פשוט יותר לדרוש והמת יהיה לו במקום שיש הויה למת, אינו אסור בהנאה, וזו משמעות מפורשת, ובמידת דבר הלמד מסופו נדרש שאין הפרשה מדברת אלא במקום שאינו פסוהמו"ק. הלימוד של "ההוא דקא עביד מיתה" שהוא רחוק ואינו נלמד אלא בגלל ההכרח של פשיטת הבעיה, כנ"ל, אינו דוחק אל הלימוד הקרוב יותר אלא נוסף עליו.
(אולי, לשון "ממילא" של רש"י היא שאף שמתקבלת הדרשה הפשוטה, מ"מ לא פקעה האפשרות הרחוקה יותר לשמוע "והמת יהיה לו" היינו לממית אלא שאין מקבלים אותה בגלל האפשרות הקרובה יותר. כאן שיש הכרח חיצוני, לברר איזה אחד חייב, ע"כ מקבלים את האפשרות הרחוקה.
קבלת הפירוש הקרוב אינה הכרעה אלא דין בקבלת תוכן.)

ועי' תוס' הר"פ, ומ"מ צריכים לאיש דמשמע אחד דבלא"ה הוי מוקי והמת יהיה לו כוליה כדרבא.

ד) טעם ר', שאומר ש"איש" השני אינו נדרש, ונכתב אטו "איש" הראשון, אף שבעלמא עדיף לומר כי לא דבר ריק הוא.
נראה, שאין אנו יכולים לדרוש את והמת יהיה לו כדי לפשוט את הספק. שהרי היסוד לדרוש דרשה נוספת רחוקה יותר על אותו פסוק הוא שיש הכרח לפשוט בעיה. לר' האפשרות ש"איש" השני רק נכתב אגב הראשון דיה כדי שהדרשה לא תהיה מוכרחת, וממילא הבעיה אינה מוכרחת. כיון שאין אפשרות להכריע איזה איש חייב שוב עדיף לא לדרוש את הדרשה.
(המצב הספקי מכריע לא לדרוש, באופן ודאי).