סגור X    הדפס      הורד קובץ 


פסחים ל"ו. לחם עוני וריבוי מצות מצות

תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו במעשר שני בירושלים תלמוד לומר (דברים ט"ז) לחם עני מה שנאכל באנינות (רש"י, דרוש ביה לחם אוני) יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר מצות מצות ריבה אם כן מה תלמוד לומר לחם עני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש מאי טעמא דרבי עקיבא מי כתיב לחם עוני עני כתיב ורבי יוסי הגלילי מי קרינן עני עוני קרינן ורבי עקיבא (בכתי"ת נוסף, היינו עני היינו עוני) האי דקרינן ביה עוני כדשמואל דאמר שמואל לחם עני לחם שעונין עליו דברים הרבה.

א) קשה מה שאלו מ"ט דר"ע, הרי כבר אמר טעם, שדורש מצות מצות לרבות מעש"ש.
עוד קשה מה עונה הגמ' מי כתיב לחם עוני עני כתיב, לכאורה הפירוש שר"ע דורש מסורת. (ועי' להלן ל"ו: תוד"ה מאן). והרי בקידושין י"ח:, ר"א סבר יש אם למסורת ור"ע סבר יש אם למקרא ור"ש סבר יש אם למקרא ולמסורת. וכן בסנהדרין ד'., ורבי שמעון ורבי עקיבא כולהו סבירא להו יש אם למקרא.

ב) ונראה שלגמרא שאמרה מ"ט דר"ע פשוט שלר"ע הריבוי מצות מצות אינו יכול לבטל את דרשת מקרא, למעט שאינו נאכל באנינות, מעש"ש, ולהעבירו אל מסורת, פרט לעיסה שנחלושה ביין וכו'.
טעם שלא ידחה. לאפשרות שכל הריבויים שמרבים מ"מצות מצות", כנגד "עוני" וגם כנגד "בכל מושבותיכם" ועוד, כולן מאותן שתי מילים. (ולא מרבים מכל "מצות" משום שיש הרבה מצות וודאי אין לדרוש את כולן, וממילא ריבוי אחד שהוא שינוי אחד של הנאמא ראשונה מחרבים אבל ריבוי שני שהוא הרחקה נוספת מהאמור ראשונה, מעדיפי לומר שאין ריבוי כמו הריבויים האחרונים). והלימוד משום שכולם שקולים. והדיון הוא האם לבטל דרשה אחת מתוך הדרשות של עוני.
פשוט לומר שהעדיפות של מקרא על מסורת גדולה לר"ע מאשר חלוקת "לחם עני" בין נילושה ביין וחלוט ואשישה ובין רק פת הדראה. (עי' רי"צ גיאת הל' פסחים, עמ' צ"ו, שחלוט דהכא היינו אפוי בשמן. וגם לרש"י שחלוט הוא במים רותחים בפשטות אין הבדל בדין בין נילושה בשמן ובין חלוט) וזאת משום שבמעבר מהמקרא אל המסורת מבטלים לגמרי את המקרא, וזה גרוע מהחלוקה של "בכל מושבותיכם" בין ביכורים ומעש"ש בגלל "מצות מצות" שרק מקצת "בכל מושבותיכם" מתבטל. ממילא אין ביטול המקרא יכול להדרש מכח שקולים. ואילו ההכחשה בין "מצות מצות" ו"לחם של עני" בעניין נילושה בשמן ולא רק פת הדראה שקולה להכחשה של "מושבותיכם".
אי אפשר לחלק את אינו נאכל באנינות, מעשר שני וקדשים וביכורים למ"ד. אין בפרטים השייכים לזה הבדל במידת אי האכילה באנינות. (ופשוט שאין לומר שכאן מוציא ביכורים מדין אנינות).

ג) לפי מ"ש בשו"ע הרב סי' תנ"ד סע' ד' שיש הרבה "מצות" מיותרים ולכל מיעוט יש ריבוי נפרד כנגדו. ואין ה"מצות" שאינם נדרשים מלמדים על אלה היכולים להדרש. הדיון כאן הוא האם לדרוש "מצות" נוסף כנגד דרשת "לחם עוני" להצריך נאכל גם באנינות. הטעם שגרוע לבטל את דרשת המקרא הוא, או משום שגם אחרי כל הדרשות יש "מצות" מיותרים וממילא לא חשוב לְיַתֵּר עוד "מצות" ולהשאר בדרשה של המסורת. או שיתור של מקרא חמור מיתור של עוד מילה. וזאת לפי הגר"א דלהלן שיש חשיבות לאותיות הנכתבות בתורה חוץ מעניין המילים. חשיבות זו יכולה להצדיק מילה מיותרת ולא קרי מיותר.
הגר"א בקול אליהו על וזאת הברכה ביאר בזה את מנחות ל'. אמר לו ר"ש אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו', אלא עד כאן וכו' מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע וכו'. וביאר הגר"א שבדמע היינו בעירבוב, לשון מדומע, והוא משום שבספר תורה יש גם צירופי שמות הכתובים בערבוב, וזה מה שהיה בתורה קודם שנברא העולם. ואין להקשות עליו שספר תורה שנכתב בצירופים אחרים פסול, שזה רק אחר שאירע התוכן שצריך להיכתב בתורה).

ד) כיון שר"ע מעדיף מקרא על מסורת, כנ"ל אות א', צ"ל שמ"ש הגמ' לר"ע מי כתיב לחם עוני עני כתיב, אין הכוונה שיש עדיפות לכתיב, אלא זו הקדמה למ"ש האי דקרינן ביה עוני כדשמואל. היינו שיכולים לעבור לכתיב בגלל מצות מצות, משום שגם אחר המעבר אין הקרי מיותר לגמרי, אלא הוא בא לדרשה רחוקה. הריחוק הוא שאין "עוני" מתאר את מצה אלא מוסיף דין. אילמלא הלימוד של הכתיב, פרט לנילוש ביין, שהוא תיאור של מצה, לא היינו עוברים לעניות הרבה.
כלומר המשמעות העיקרית של עוני גם לר"ע אינה יכולה להיהפך ע"י מצות מצות לדבר שאינו תיאור המצה. ורק אחר שדורשים לעניין זה את הכתיב, שוב לא נשאר אלא לדון לענין מה בא הקרי של "עוני", ולזה די בדרשה כל שהיא. ועוברים ל"עניות הרבה", משום שהדרשה ההיא אינה סותרת את "מצות מצות".

ה) מ"ש בכתי"ת ורבי עקיבא היינו עני היינו עוני זו הוספת טענה שגם הכתיב כאן אינו רחוק מהקרי. משמע שאם הכתיב היה רחוק ולא היתה בו ממשמעות הקרי, לא היה "מצות מצות" יכול להפוך את הכתיב לעיקר כנגד הקרי.

סיכום. לר"ע. העדיפות הראשונה של מיעוט עוני, היא המקרא, כשיטתו, למעט את שאינו ראוי לעניות.
הריבוי מצות מצות מעביר את "עוני" לדרשה רחוקה שאינה סותרת את מצות מצות. הריחוק שלה הוא שהוא חידוש דין ואינו תיאור מצה.
אי אפשר היה להעבירו לדרשה הרחוקה אלא כאשר הקרי אינו אלא יתור ואילו עיקר התוכן נדרש להגדרת מצה.