סגור X    הדפס      הורד קובץ 


סנהדרין מ"א· סנהדרי ישבה בחנות שלא דנו דיני נפשות

ארבעים שנה קודם חורבן הבית גלתה סנהדרי וישבה לה בחנות ואמר רבי יצחק בר אבודימי לומר שלא דנו דיני קנסות דיני קנסות סלקא דעתך אלא שלא דנו דיני נפשות.

א) ורש"י, שאין דיני נפשות בכל מקום, אלא בעוד שסנהדרי נוהגת בלשכת הגזית שנאמר (דברים י"ז) וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם.
והוא מע"ז ח':, מ"ט כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן אמרו מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו דכתיב (דברים י"ז) ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא מלמד שהמקום גורם. ובר"ח שם מביא, דכתיב וקמת ועלית אל המקום.
ושם תוד"ה מלמד, וא"ת מנלן קפידא במקום שאר חייבי מיתות שלא בזקן ממרא דקרא לא כתיב אלא בזקן ממרא ויש לומר דדרשינן כל זמן שסנהדרין גדולה במקומה כדין אצל מזבח אז שופטים תתן לך בכל שעריך לשפוט דיני נפשות נסתלקו הם בטלו כל דיני נפשות. וכתב מהרש"א שם, ותלמודא דלא מייתי הך דרשא משום דאי לאו האי קרא דזקן ממרא דמפורש ביה דהמקום גורם לא הוי דרשינן הך סמיכות דשופטים תתן וכו' אצל המזבח להך מלתא.
כלומר קרא דשופטים ושוטרים תתן הוא בריש פרש' שופטים (ט"ז י"ח) ואילו קרא דמזבח הוא להלן שם (פס' כ"א) לא תטע לך אשירה אצל מזבח. והלימוד הוא ממידת סמוכים (יבמות ד'.). (ועי' ביבמות שם, ובמשנה תורה לכ"ע דרשינן משום דמוכח או מופנה).

ב) ונראה מלשון המהרש"א "לא הוה דרשינן להך מילתא" שאין כוונתו שללא קרא דזקן ממרא לא היינו דורשים כלל, אלא שהיינו דורשים רק עניין אחר. עי' ע"ז נ"ב., דאמר ר"ל כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה בישראל שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וסמיך ליה לא תטע לך אשרה כל עץ אמר רב אשי ובמקום תלמידי חכמים כאילו נטעו אצל מזבח שנאמר אצל מזבח. ואומרת הגמ' שדרשה זו באה במקום דרשה לחיוב אשירה בגניזה. א"כ אחר דרשת דיין שאינו הגון או דרשת גניזת אשרה אין מקרא מיותר לדרוש לענין סנהדרין ליד מזבח.
ומוכח שהא דידעינן שהמקום גורם אינו עושה רק שהדרשה תהיה עדיפה על דרשות אחרות, הרי הגמרא ע"ז נ"ב. מביאה רק שתי אפשרויות חילופיות, דיין שאינו הגון וגניזת אשירה, ואינו מביא את האפשרות של דרשתנו. אלא הלימוד "שהמקום גורם" הוא סיבה לדרוש את "שופטים אצל המזבח" בנוסף על הדרשות הנ"ל, כדלהלן. (אכן רהיטות המהרש"א אינה כן).

ג) הלימוד בהיקש שופטים תתן ללא תטע אשירה להצריך נתינת שופטים לצד המזבח, לימוד זה גרוע יותר משני הלימודים הנ"ל.
הטעם לכך נראה, משום שמפורש כבר בשופטים לתת בכל שעריך, ודרשת נתינה אצל המזבח מכחישה את זה במקצת. (גם אם נפרש שהדרשה שצריך לתת שופטים נוספים אצל המזבח, סתימת בכל שעריך משמעה רק בכל השערים. אמנם אין זו הכחשה גמורה אלא הכחשת הסתימה). ועדיף ללמוד לדינים שלא דובר בהם.
לכן רק אחר שנאמר "וקמת ועלית אל המקום", ונוצר ספק מהו המקום, כדלהלן, למדים את הסמוכים הזה לגלות שהמקום הגורם הוא אצל המזבח. הספק הוא ע"פ מ"ש התוס' ע"ז ח': ד"ה מלמד, וא"ת והא ירושלים "נמי" איקרי מקום לגבי אכילת קדשים ומעשר שני וכתיב במקום אשר יבחר ה'. ע"כ. ומקדש שנקרא מקום עי' דברים כ"ו ב' בביכורים, ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה', ובמשנה ביכורים פ"א מ"ט. ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך מלמד שחייב באחריותם עד שיביא להר הבית. וברכות ל'., היה עומד בבית המקדש יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים שנאמר (מלכים א' ח') והתפללו אל המקום הזה הרי ש"המקום" יכול להיות או ירושלים או הר הבית או גם קדש הקדשים.

ד) נראה שאופן הדרשה שלנו הוא שעל ידי הסמיכות קוראים שופטים תתן בכל שעריך ואצל מזבח ה'.
עי' שבת כ"ז:, לא תלבש שעטנז צמר ופשתים גדילים תעשה לך (דברים כ"ב), מתירים כלאים בציצית, לא ע"י לימוד מה כלאים מדבר בכלאים כן ציצית בכלאים, אלא מפרש רש"י, גדילים תעשה לך לאלו. וכן, גדילים תעשה לך "דמשמע" נמי מהן תעשה. היינו שקוראים צמר פשתים יחדיו גדילים תעשה לך. וכן מוכח מגרסת נזיר מ"ב., הא גדילים תעשה לך מהם. ועי' יש"ש קידושין פ"א סי' ע"ה, י"ל, כיון דאיצטרכא לן הך היקשא למשרי כלאים בציצית (יבמות ד' ע"א), לא דרשינן ביה נמי הא, (לחייב נשים בציצית כמו בכלאים) לאפוקי מכללא דשאר מצות עשה שהזמן גרמא, דנשים פטורות, ומשמע לן טפי היקשא למשרי כלאים בציצית, מלחיובי נשים, משום דלישנא דקרא משמע הכי, לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, תעשה לך מהם. לכאורה גם כאן יש להעדיף את קריאת שופטים תתן לך אצל מזבח.
אבל כאן אין הקריאה המבוקשת בהמשך אחד כמו לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, אלא הצירוף הוא מכח היקש רגיל, מה אשירה כתוב בה אצל המזבח, אף בשופטים תתן כתוב אצל המזבח. וגם לגבי קריאה זו קיים השיקול של הכחשה במקצת, לכן עדין דרשה זו גרועה מדרשות דיין שאינו הגון וגניזת אשירה הנ"ל, וצריכים את "אל המקום" כדי שנדרוש גם שופטים תתן אצל המזבח. (כפי הכלל שיצירת בעיה גורמת שנדרוש גם דרשה גרועה יותר).
עם כל זה כיוון שקיימת קריאה זה עדיף על היקש סתם להצרכת בי"ד ליד המזבח.

ה) ישנן שתי אפשרויות לדרוש ולצרף בקריאה אל "שופטים תתן בכל שעריך" את "אצל המזבח". או לקרא, שופטים "תתן בכל שעריך" ובנפרד שופטים תתן גם "אצל מזבח" היינו יש גם נתינה אחרת שהיא אצל מזבח והיינו סנהדרין גדולה. או לדרוש שופטים תתן "בכל שעריך וגם אצל מזבח" היינו את כל השופטים תתן בכל מקום וגם אצל המזבח. כלומר כל הסנהדראות שבכל השערים צריכות להיות גם אצל המזבח, היינו שהן נספחות לביה"ד שאצל המזבח. (בהיקש ללא משמעות לשון ג"כ אפשר להקיש שכל בי"ד שבשעריך יהיה אצל המזבח וכנ"ל, אלא שבזה מתחדש מושג של שייכות למזבח שאינו קיים אצל אשירה, ורחוק ללמוד זאת מאשרה).
לצד הראשון התחדש רק מקום בית הדין הגדול בשעת המראה. בזה התמלא התוכן "יש בי"ד אצל המזבח". ובזה כבר נפתרה הבעיה של מהו "המקום" האמור בזקן ממרא.
מצד התוכן עדיף לדרוש את הצד הראשון כדי לא לחדש מושג חדש שבי"ד של כ"ג מקבל את כוחו מבי"ד של ע"א. מצד מרוצת הלשון עדיף לדרוש כצד השני שבכל בי"ד יהיו שתי נתינות.

ו) ונראה שכדי להכריע בין האפשרויות האלו, ולפשוט ספק זה, באה המכילתא שהביא הרמב"ם בסהמ"צ הקדמה למנין המצוות. ולשון מכילאתא מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית תלמוד לומר מעם מזבחי תקחנו למות הא אם יש לך בית אתה ממית ואם לאו אין אתה ממית. ושם אמרו גם כן מנין שתהא סנהדרין סמוכה למזבח תלמוד לומר מעם מזבחי. ע"כ. הרי תלה בקיום המקדש קודם שהזכיר את סמיכת הסנהדרין. (במדרש הגדול שמות כ"א י"ד מקדים את סנהדרין סמוכה למזבח לממיתין בפני הבית. כנראה הרמב"ם החליף את הסדר משום שעיקר הדין שהבית גורם את המיתה, וסמיכות סנהדרין למזבח היא תנאי לדין הראשון, ואילו במכילתא כתוב קודם מה שברור יותר מן הלימוד, שצריך בי"ד סמוך למזבח, ואח"כ את הפשוט פחות, שכל בי"ד מקבל את כוחו מסמיכות למזבח של בי"ד הגדול).
פשט הכתוב של "מעם מזבחי תקחנו למות" הוא לגבי בורח אל המזבח, כפי שהוא נדרש בכל מקום בגמרא. אבל אפשר גם לדרוש את "תקחנו" כמ"ש זית רענן, למגן אברהם, בדרשת המכילתא דר' ישמעאל, שהרוצח נמצא כבר לפני בי"ד כשהוא על המזבח. אינו מחוסר הבאה לביה"ד אלא לקיחה ממנו. בלי הכרח לא היינו דורשים אלא למדים את הפשט. אבל כיון שהיא גורמת הכרעה בספק איך לדרוש שופטים תתן בכל שעריך אצל מזבח, ומכריעה להעדיף צד הלשון שכל בי"ד צריך להיות לצד המזבח, לכן דורשים אותה כדרשה נוספת. ללא דרשת שופטים אצל המזבח, אילו נשאר רק הספק הראשון, מהו המקום של וקמת ועלית אל המקום, אפשר שלא היינו פושטים את הספק בדרישת "מעם מזבחי" שצריך תמיד סנהדרין אצל המזבח, אלא בדרישה שאפשר שתהיה לקיחה מעם המזבח, אם סנהדרין דנו כהן גדול שהרג. ולא היינו אומרים שמזבח הוא תנאי לכלל דיני נפשות.
(ועי' מכילתא דר' ישמעאל משפטים פרש' ד', מעם מזבחי תקחנו למות נמצינו למדין שסנהדרין בצד המזבח).

ז) ההוכחה שגם הגמרא דורשת את מעם מזבחי ללמוד הצורך בבי"ד ליד המזבח, היא מזה שרק דין מיתה בטל כשגלתה סנהדרין מבית המקדש. אין בגמרא לימוד על זה. ונראה שהדרשה במכילתא תקחנו למות ולא ללקות, שעיקרה על לקיחה מעל המזבח ממש, נדרשת גם לגבי בי"ד סמוך למזבח. (אכן אפשר גם שכל הלימוד שצריך בי"ד גדול סמוך למזבח אינו מכאן, ורק אחר שידוע שצריך סמוך למזבח מעמידים את מעם מזבחי גם לתוכן זה).
בירושלמי מכות פ"ב ה"ו, וכן במכילתא חדש פרש' י"א, מניין שהיתה סנהדרין גדולה אצל המזבח ולא תעלה במעלות על מזבחי ומה כתיב תמן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ולמ"ש אין ללמוד משם דין נוסף. ועי' מכילתא ריש משפטים שלומד את הסמיכות הזו לדברים אחרים. ומ"ש בירושלמי הוא על דרך מ"ש בגמרא אילו לא נאמר.


ח) עי' לעיל ל"ז., אל יחסר המזג שאם הוצרך אחד מהם לצאת רואין אם יש עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה יוצא ואם לאו אינו יוצא. ולעיל י"ד:, מצאן אבית פגי והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה וכו' דנפוק כמה אילימא מקצתן דילמא הנך דאיכא גואי קיימי כוותיה אלא פשיטא דנפוק כולהו למאי אילימא לדבר הרשות מי מצו נפקי והכתיב (שיר השירים ז') שררך אגן הסהר אל יחסר המזג אלא פשיטא לדבר מצוה. משמע שלדבר מצוה יכולים לצאת, ואין זה מונע את הסנהדרין שבעיר אחרת לדון נפשות. כלומר אין צריך שבשעת הדין ממש ישבו הסנהדרין ליד המזבח אלא די שיהיו קבועים ליד המזבח ולא יפרשו אלא לצורך מצוה.
ונראה שדין הסמוכים למזבח הוא על דרך שכתב בחלקת יואב חו"מ סי' ו' ד"ה ונראה, דאף דגלי רחמנא דחצר דאיתתא מהני (משום יד) היינו רק באשה שכל כבודה בת מלך פנימה ונקראת קבועה אף שפירשה מטעם דדרכה להיות בביתה תמיד וע"כ חצר הוי דומיא דידה. עיי"ש. (אמנם בגט צריך גם עמידה בצידו בפועל כדי שידמה ליד, אבל מ"מ מוכח שרגילות להיות בצידו יוצרת שייכות. עיי"ש).
ועי' רמב"ם סנהדרין פ"ג ה"א, משבת י'. וסנהדרין פ"ח:, עד אימתי יושבין הדיינים בדין סנהדרי קטנה ובית דין של שלשה יושבין מאחר תפלת השחר עד סוף שש שעות ביום, אבל בית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. ובפשטות גם אחר חצות היום היה דין אל יחסר המזג, אף שאז לא היתה סנהדרין קטנה, מדלא העמיד לעיל י"ד: שהמרה אחר חצות. ובכ"ז י"ל שהוא מטעם הנ"ל, שאם בי"ד לא רגילים לשבת כל זמן האפשרי לדין אין זה נחשב קביעות כבסמוך. (מה שישבו עד תמיד של בין הערבים, נראה שפשט מעם מזבחי הוא מעבודת המזבח והוא נשאר גם לענייננו).
ועי"ש ברמב"ם, ובשבתות וימים טובים היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית. ועי' רש"י ע"ז ח: שחנות שגלתה אליו סנהדרין שלא ידונו נפשות היתה בהר הבית (אמנם כאן פירש שהיתה בירושלים). ישיבת שבת אינה זמן דין ואינה משנה לעניין קביעות לדיני נפשות.