סגור X    הדפס      הורד קובץ 


פסחים ג'. שהרי עקם הכתוב אותיות

דאמר רבי יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה רב פפא אמר תשע שנאמר כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה רבינא אמר עשר וי"ו דטהור.

א)   בהסבר מחלוקת ר"פ ורבינא אם למנות את וי"ו דטהור. שלר"פ אין מונים כיון שאפשר היה לכתוב טהר חסר, אין הוי"ו חלק מעיקום הלשון. לרבינא מונים כל שהאריכה התורה אף שאינו נובע מהצורך לעקם.
להלן ג': בגמרא, כל היכא דנפישין מילי משתעי בלשון קצרה. ובתוס', ולכך עקם הכתוב ללמדנו שלעולם יספר אדם בלשון נקיה ואם לא היה עוקם אם כן מהיכא תיתי אפילו היכא דכי הדדי נינהו.
לר"פ, לכאורה, אופן ההוראה הוא שהתורה כותבת כאן באופן שכאילו כשיש צורך נקיות הוא דוחה את הצורך לקצר, ולכן מאריכה. (כלומר אף שבאמת צורך בקיצור דוחה נקיות, התורה כותבת במקום אחד כאילו נקיות דוחה קיצור. מעדיפים לומר שהכלל נעקר במקצת, רק העדיפות משתנה, ולא שיש כלל שנעקר לגמרי, הצורך לקצר. אילו היה נעקר לגמרי לא היה לימוד שיש כלל של לשון נקיה). לפי זה מוכח באופן ישיר שיש פגם בלשון שאינה נקיה. לפי זה אפשר ללמוד רק מאריכות שהיא לצורך נקיות הלשון, ולא מכתיבת טהור מלא.
לרבינא אופן הלימוד אינו כאילו מתחשבים בצורך בלשון נקיה ולא בצורך בקיצור. אלא הכתיבה היא באופן שכאילו לא קיים כלל צורך לקצר, והיא מראה באופן ישיר רק שיש מקום שמאריכים. ומהענין אנו למדים שהאריכות לצורך נקיות. עכ"פ הדבר המלמד הוא האריכות כשלעצמה. אריכות זו כאן כוללת את הו"ו של טהור.

ב.   טעם שר' יהושע בן לוי לא אמר כר"פ. גם לפי רב פפא לא נקטה התורה את הלשון הקצרה ביותר שיכלה לנקוט בלשון נקיה. שיכלה לומר כי יהיה בך איש לא טהור, (כבדברי הימים ב' ל' י"ז) ולהשמיט את המילים "אשר" ו"יהיה". לכן ר"י בן לוי הביא את "אשר איננה טהורה" שלא יכול היה לומר לשון נקיה יותר קצרה.
(ומה שיכול היה לכתוב אינה במקום איננה, והיה עיקום של שבע אותיות, נראה שבאמת לריב"ל שמונה לאו דוקא, אלא שלא ירד להאריך ולדקדק בין שמונה לשבע).
ורב פפא סובר, שיש לחלק בין אריכות שאינה לצורך כלל, כמו כתיב מלא במקום חסר, ובין אריכות שאפשר היה למצוא דרך אחרת שהיא קצרה יותר, כמו כאן "לא טהור" במקום "אשר לא יהיה טהור". באופן השני נוצרת ע"י הוספת "אשר" ו"יהיה" משמעות מילולית מידית השונה מ"לא טהור", אף שהתכנים המתקבלים משני האופנים שוים. האריכות הראשונה אינה באה להחליף את הלשון שאינה נקיה, אלא היא תוספת סתם. לכן לר"פ אין למדים ממנה ענין החלפה. לרבינא למדים מכל אריכות, כנ"ל אות א'.

ג)   לפי זה לר"י בן לוי הלימוד הוא מזה שיש מקום שבו הנקיות דוחה את הקיצור, כמ"ש אות א' אליבא דר"פ. לרב פפא, נראה שאופן ההצגה של הצורך בלשון נקיה הוא שאומרים לצורך ההשמעה, שבמקום נקיות "הותרה" ענין הקיצור. לכן כל זמן שיש אמירה של נקיות אין מתחשבים בקיצור. אינו מונה את וי"ו דטהור משום שהוא אינו חלק מהאמירה של הנקיות. אינו משתתף ביצירת משמעות המילים שמהם נובע תוכן הביטוי.

ד)   נראה שרבינא אינו חולק על רב פפא, ומודה שהאופן שלו אפשרי כדי ללמד, אלא כיון שגם האופן של רבינא אפשרי, שוב הלימוד שלו קיים ויש עשר אותיות מיותרות. ור"פ אומר שכשיש אפשרות שההשמעה אומרת באופן ישיר את התוכן הנלמד, שוב אין הולכים בדרך שההשמעה היא ריקה והתוכן נלמד מעניינו כמ"ש לרבינא סוף אות א'. נראה שר"פ ורבינא שניהם חולקים על ר"י בן לוי, וסוברים שלשם לימוד אין לעשות את הצורך בלשון נקיה עדיף על הצורך בלשון קצרה. כיון שהאמת היא להיפך. ועדיף, לר"פ, לומר שלצורך הלימוד בטל הצורך בלשון קצרה במקום לשון נקיה. כלומר עדיף לומר שלצורך לימוד מתעלמים משיקול מסוים מאשר לומר שאומרים לצורך זה שיקול לא נכון.
וריב"ל סובר שעדיף להקטין את החשיבות של קיצור הלשון מאשר להתעלם לגמרי מחשיבות הקיצור. כשמקטינים את חשיבות הקיצור הופכת ממילא חשיבות לשון נקיה לעדיפה. אין דנים באופן ישיר ביחס שבין נקיות לקיצור, וממילא אין כאן היפוך. וכיון שיש דרשה ללשון נקיה באופן העדיף שוב אין דורשים באופן הגרוע.
לר"פ, כיון שהנפ"מ מהקטנת החשיבות היא היחס לנקיות, הרי זה נושא הדיון.
העדיפות לא להפוך את נקיות החשובה מקיצור לגרועה ממנה היא שמורידים אותה בשתי מדרגות, א' לשוה לה, ב' לגרועה ממנה. אם מתעלמים מהחשיבות הרי יש כאן פעולה אחת.
היסוד הוא כעין עניין ספק ספיקא שנחשב לרוב בגלל האפשרויות אף כאשר במציאות הוא מיעוט.
(לר"פ ורבינא דרשת ריב"ל מיותרת ונדרשת לענין אחר).

ה)   אפשר עוד, שמחלוקת ר"י בן לוי ורב פפא היא האם אחר שיש לימוד ממן הבהמה אשר איננה טהורה, כמו שלמד ר"י בן לוי, אפשר ללמוד גם מ"איש אשר לא יהיה טהור" שיש בו גריעות בזה שאין כל הלשון הכרחית לצורך הלשון הנקיה.
כולם מודים שזה שאין כל הלשון נצרכת לנקיות זה חיסרון, ולכולם הלימוד של ריב"ל עדיף. וגם רבינא מודה שלימוד עקיף כשלו גרוע יותר. אלא שר"פ ורבינא סוברים שבלימודים גרועים מוסיפים מקורות רבים ללימוד, אף מקורות גרועים יותר. עי' ירושלמי עירובין פ"י ה"א וברכות פ"ב ה"ג, ולא כבר כתיב מימים ימימה לית לך אלא כיי דאמר רבי יוחנן כל מילה דלא מחוורא מסמכין ליה מן אתרין סגין. ועי' ביאור ר' אפרים זלמן מרגליות לפסיקתא פ' כ"ב אות ה' (שם הובא הירושלמי) שביאר שבדרשות גרועות דורשים מכמה מקומות את הדין. כלומר הצטרפות הדרשות נותנת להם כח.

ו)   אכן בנמק"י ריש החובל בשם הרא"ה פירש, כל דבר שיודעים בו שכן הוא האמת אבל לא נתברר לו סמך מן הכתוב הרשות ביד כל אדם לדונה ולהביאה בגזירה שוה.
(אבל צ"ע בפירוש זה שהרי הירושלמי אמר זאת על לימוד פטור מתפילין בשבת מקרא דמימים ימימה ומקרא כי אות היא, ועי' מנחות ל"ו: שנפקא מינה בין שני הלימודים ש"מימים ימימה" פוטר גם בלילה, ואילו לפי הירושלמי אין מחלוקת בין הלימודים. שהרי כ' אית דבעי מימר נשמעיניה מן הדא והיה לך לאות את שהוא לך לאות פרט לימים טובי' ושבתו' שכולן אות ולא כן כתב מימים ימימה וכו'. ולכאורה הביאור שאחר ש"לאות" ו"מימים" מצטרפים ללמד פטור תפילין בשבת, שוב הלימוד של מימים נכון לגבי תפילין והוא ממעט גם לילה.
ואולי יש לומר כעי"ז אבל ביאור חדש. דרשת "לאות" מצד עצמה אינה ברורה שבאה למעט זמן שיש אות אחר. אפשר למשל שבא למעט ימי אבילות שנלמד מדבדי נביא (ברכות י"א.). לכן דורשים "מ"ימים למעט קצת ימים ולהודיע ש"לאות" מברר איזה ימים. וכן להיפך, מיעוט "מימים" אפשר שיתיחס לקרבן פסח ולא לתפילין. מכח דרשת "לאות" וגם מהצורך לברר את תוכן הלימוד של "לאות" אנו אומרים ש"מימים" מתיחס לתפילין ולא לפסח. ושוב ממעטים לילות).

וע"ע באבנ"ז או"ח סי' ב' אות נ"א שאין דברי הירושלמי מאפשרים דרישת יתור נוסף.