סגור X    הדפס      הורד קובץ 


ב"ק כ"ו: פצע תחת פצע לחייבו על האונס כרצון ובחילוק התוס' בין אונס כעין גניבה וכעין אבידה

אמר חזקיה וכו' פצע תחת פצע לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון האי מיבעי ליה ליתן צער במקום נזק א"כ לכתוב קרא פצע בפצע מאי תחת פצע ש"מ תרתי.

הקשה בתוד"ה ש"מ צער נמי ליחייב (בשוגג) דבההוא קרא דמרבינן נזק כתיב נמי צער. וישבו דכל מה דמצינן למיפטר שוגג פטרינן ולכך מוקמינן דהאי קרא דמרבה שוגג דוקא בנזק דאיירי ביה עיקר קרא ולא בצער.

א) נראה שביאור דברי התוס' הוא שעיקר משמעות פצע תחת פצע הוא לנזק בלבד. אחר זאת כיון שלחיוב נזק הוא מיותר, כמ"ש רש"י שיליף מכי יתן מום בעמיתו, לומדים אותו לחיוב צער במקום נזק, את היתור של "תחת" דורשים אחר כך לרבות שוגג כמזיד. אלא שאין דורשים את זה אלא על עיקר הכתוב, שהוא נזק.
(בזה מיושבת קושית הראב"ד פ"ד: שנלמד כויה תחת כויה כלל פצע תחת פצע פרט [וחבורה ליתן צער במקום נזק]. לנ"ל כיון שעיקר פצע הוא לנזק אין הוא פרט של כויה שהיא צער. פרט כאן הוא קבוצה חלקית של המאפיין "פצע", כשעיקרו נזק אף שבגלל היתור יש בו גם צער, אינו נעשה חלק מ"צער". [אפי' כשבגלל יתור אומרים שגם צער בכלל משמעותו]. הראב"ד להלן לא ישב כך כיון שחולק כאן על התוס').
עי' בנמק"י י"א א' מדפי הרי"ף נזק נפקא לן מריבויא לחייב אפילו באונס ובשוגג דאי במזיד הא כתיב עין תחת עין לחייב בנזק אייתר תחת בפצע תחת פצע לרבויי דאפילו באונס ובשוגג חייב. גם רש"י על החומש שמות כ"א כ' שפצע תחת פצע מיותר ומלמד לחייב צער במקום נזק.

ב) מ"ש הנמק"י ש"תחת" לחייב בשוגג ואונס, כן משמע מלשון הגמרא האי מיבעי ליה ליתן צער, משמע שאילו לא היה אלא כתוב אחד היינו למדים לצער. אמנם בהחובל (פ"ה.) לכאורה משמע להיפך. דאיתא רב זביד משמיה דרבא פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק האי מיבעי ליה לרבות שוגג כמזיד וכו'. אכן שם י"ל שמקשה אחר שדרשת שוגג כמזיד היא תנא דבי חזקיה מנין לרבא לדרוש אחרת, ואילו כאן ע"כ הקושיה שדרשת רבא עדיפה מצד עצמה.
הטעם שעדיף ללמוד לצער במקום נזק מאשר לשוגג נראה שדרך פצע שיש בו גם צער וגם נזק, ובשניהם שייך תשלומים. אילו נכתב לבדו היינו אומרים שכיון ששילם בעד הנזק קנה ידו ויש לו לחותכה בכל מה שירצה, עי' רש"י על התורה, (ובנמק"י כ' כיון ששילם נזק הכל בכלל) כשאומרים בגלל היתור שמשלם גם על הצער אין מוסיפים למילה פצע תוכן שלא היה לה קודם. ואילו כשמרבים אונס אין במילה פצע כשלעצמה התיחסות לנושא זה, ואנו מוסיפים אמירה.
או יותר נראה שהרי אמרו התוס' שכל מה דמצינן למיפטר שוגג פטרינן. ובעיקר כיון שיתור "תחת" עולה גם על אונס הרי הוא בהכחשה ל"ולנערה לא תעשה דבר" ועדיף לא להכחיש.


ג) ממ"ש התוס' שמוקמינן "תחת" דוקא בנזק משום כל מה דמצינן למיפטר וכו' משמע שללא סברא זו אפשר היה להעמיד בצער.
נראה בהסבר הדבר שאת היתור של "תחת" אפשר לדרוש בשני אופנים. או שנאמר שע"י המילה המיותרת כאילו כתוב כל המשפט פעם שניה. עי' הוריות ה. מ"ט דר' יהודה ד' קהלי כתיבי, וברש"י מעיני הקהל והקריבו הקהל דלימא קרא מעיני קהל מאי הקהל תרי. מפורש שהוספת אות נחשב כאילו כתוב פעם שניה.
ואפשר לומר שהיתור נחשב כאילו כתוב עוד פרט במשפט הקיים, כעין הדרשה (פסחים מ"ג:) כי כל אוכל חלב לרבות חלב חולין, שמרבה מ"כל אוכל" מאכלים, ובפשטות "כל" נהפך לתוספת ללא תוכן ומכניסים בה חולין.
אם היתור "תחת" הופך למשפט שלם חדש הרי הוא עומד בפני עצמו ואינו מתיחס לתוכן שקיבל המשפט העיקרי אחר שהיה נחשב למיותר, אלא יש לו את התוכן שהיה לו לפני כן, ועליו מוסיפים את התוכן החדש. כלומר הלימוד של מדבר בשוגג ובאונס עולה על התוכן של נזק ולא צער.
אם היתור "תחת" הוא תוספת תוכן למשפט הקיים הרי הוא עולה על התוכן שקיבל המשפט בגלל היותו מיותר, כלומר גם על צער.
מעתה כיון ששתי הדרכים אפשריות מועיל הטעם דכל מה דמצינן למיפטר שוגג שנבחר בצד הראשון.

ד) מ"ש התוס' שכל מה דמצינן למיפטר שוגג פטרינן, לכאורה זו סברא שאין לחייב בשוגג. אבל כבר כתב הפנ"י שיש ללמוד לחייב בשוגג מנזקי ממונו שחייב בזה.
הנראה שס"ל כעין הראב"ד שילפינן מכי יריבון אנשים שצריך בשבת וריפוי צד פשיעה גמורה או מתכוין, וצער אין מחלקים מהם. אמנם הרשב"א הקשה שהרי בושת חלוק שצריך כוונתו לבייש א"כ אין להשוות שאר דברים. אכן לתוס' יש לומר שאין הלימוד משבת ריפוי ובושת לימוד גמור, אלא שיקול להעדפה לא לחייב בשוגג, היינו לומר ש"תחת" יוצר משפט חדש.

ה) התוס' כ"ז: ד"ה ושמואל כתבו שאין חיוב אדם המזיק באונס אלא באונס שהוא כעין אבידה אבל אונס שהוא כעין גניבה שהיא קרובה יותר לאונס גמור פטור. והרמב"ן ב"מ פ"ב: חולק וסובר שבכל האונסין חייב אדם המזיק. וצריך ביאור לשיטת התוס' איך הריבוי של "תחת" מרבה גם שוגג וגם אונס ואינו מרבה הכל.
ונראה שבאמת גם לתוס' יתור "תחת" מרבה כל שאינו מזיד. (אף שריבוי "כל" וכדו' אינו מרבה אלא דבר אחד שם הריבוי היא הוספת פרט ושייך תפסת מרובה, כאן הריבוי הוא ע"י כתיבה כפולה של המשפט, ונתינת תוכן שונה למשפט השני, באופן זה הדיון על משמעות ולא שייך כאן תפסת מרובה אלא עדיף ללכת לגבול העליון של המשמעות כדי שיהיה פירוש ולא סתימה. כפי שבואר בכל מקום שיש לימוד של כפילת ביטוי.)

ו) ונראה שלעומת הלימוד מ"תחת" שמחייב נזק באונס יש לימוד של ולנערה לא תעשה שאומרת הגמרא כ"ח: שזה גם לגבי ממון. ומפורש כן בתוס' הארוכים כאן ד"ה לרבות. ויש כאן שני כתובים המכחישים זה את זה וצריך לעשות מיצוע.
אין משאירים בחיוב נזק רק שוגג ומשאירים את ולנערה בלימוד מלא כיון שגם את ולנערה אפשר להעמיד רק בעונשים ולא בממון, וממילא צריך לעשות חלוקה בסוגי האונסים.
אכן עדין ראוי היה לעשות את החלוקה בין אונס גמור, שגם שומר שכר פטור בשכמותו, ובין אונס כעין גניבה וכעין אבידה ששומר שכר חייב בזה ויחוייב בנזק גם באונס כעין גניבה.

ז) אולי יש לומר. בפרשת שומר שכר כתוב ואם גנוב יגנב מעימו ישלם לבעליו. ובב"מ צ"ד: אין לי אלא גניבה אבידה מנין ת"ל גנוב יגנב ולמ"ד דיברה תורה כלשון בני אדם יליף אבידה מק"ו מגניבה ואידך מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא.
עי' חולין קי"ח: אי הכי שומר דעלמא אימא לך להכניס ומילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא היכא דאיכא למידרש דרשינן (ומעמידים את שומר לדין הצטרפות).
ועיין עוד זבחים י'. לא תאמר זריקה (בפסול שלא לשמה) ותיתי מק"ו מבייניא משחיטה וקבלה למאי הלכתא כתב רחמנא לומר דאין מחשבין מעבודה לעבודה (השוחט לשמה לזרוק דמה שלא לשמה). יתור התוכן של עושה שלא שלמה גורם שיעבור ל"רק עושה שלא לשמה".

ח) לפי זה נאמר כאן שע"י השמעת אבידה באופן נפרד כשזה מיותר, דאתיא בק"ו, נוצרת השמעה שיש מושג נפרד של אבידה שאינו בכלל גניבה. כלומר, הלשון "גנוב" המיותרת מקבלת תוכן חדש, אינה הרחבה של גניבה.
אם נבאר בזבחים י'. דלעיל שההו"א שמחשבים מעבודה לעבודה היא משום שהשחיטה היא התחלה וחלק למעשה הזריקה, והיתור מחדש שהיא דבר נפרד היתה קצת דוגמה לענייננו שהיתור מלמד שאבידה היא ענין נפרד מגניבה, אמנם לא להצטרפות אלא לשוני בדין.
"גנוב" יכול היה להיות גם הרחבה של ביטוי, אבל אם היה כן לא היתה בו שום תועלת.

ט) כאשר יש לנו צורך ליצור חלוקה בגלל הכחשת שני כתובים יש לנו הפניה מהתורה לעשות חילוק. בענין כזה עדיף לדרוש מהתורה את אופן החלוקה, ולא ללכת אחר סברא. (כעין כל זה אכניס בק"ו). וכאן דורשים לענין זה את "גנוב" המיותר, כנ"ל, שאומר שאבידה הוא דבר נפרד מגניבה. כלו' ע"י הכחשת שני הכתובים אומרים שדין אבידה שונה מדין גניבה.
(נראה שזו עיקר הכוונה "עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע" שלכאורה אין זו מידה של דרשה, אלא הכוונה בזה שדורשים לצורך ההכרעה דרשה שלא היינו דורשים ללא שני הכתובים).
מה שהגמרא לא אמרה ש"גנוב" נדרש לחילוק בין גניבה חאבידה הוא משום שאין צורך להאריך כיון שגם כשאין למדרש טרח וכתב.

י) מ"ש תוד"ה האי שריפוי שבת ובושת כולהו מצער ילפינן דחייב במקום נזק עי' רש"י על החומש שמות כ"א כ"ה, פצע היא מכה המוציאה דם וכו' הכל לפי מה שהוא אם יש בו פחת דמים נותן נזק, ואם נפל למשכב נותן שבת ורפוי ובשת וצער. משמע שעיקר המשמעות אינה לצער בלבד אלא גם לבושת.

סיכום:
א' "תחת" נחשב כאילו פצע בפצע כתוב בפני עצמו והתוכן הראשוני שלו הוא נזק. ב' כיון שהמשמעות הרגילה ידועה עוברים לגבול העליון של המשמעות שמחדשים ומחייבים גם אונס. ג' יש הכחשה מצד ולנערה לא תעשה דבר, וצריך לעשות מיצוע בשטח שבו הם סותרים - ממון באונס. ד' יתור "גָּנֹב" מרבה אבידה לחיוב בשומר שכר אף שהיא למדה בק"ו, וזה מלמד שאבידה גדר נפרד מגניבה. ה' כיון שקיים חידוש התורה של חלוקה בתוך גדרי אונס לכן בלימוד שני כתובים המכחישים למדים מן החלוקה הזאת.