סגור X    הדפס  


סוכה ב'. בענין סוכה דירת עראי או דירת קבע (טעון עריכה סופית)

(סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. מנה"מ.) ורבא אמר מהכא בסוכות תשבו שבעת ימים אמרה תורה כל שבעת ימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי עד עשרים אמה אדם אדם עושה דירתו עראי וכו' א"ל אביי וכו' הכי קאמינא לך עד כ' אמה דאדם עושה דירתו עראי כי עביד ליה דירת קבע נמי נפיק וכו'.

א) הריטב"א כתב, פי' מדלא נקט תשבו שבעת ימים בסוכות ונקט בסוכות תשבו שבעת ימים משמע שיעשה אותה לישיבה שבעת ימים דהיינו עראי. כ' בערוך לנר, ולא ידעתי מאי דיוקא אם מקדים שבעת ימים לסוכות או מאחר.
ונראה לבאר שבפסוק כפי שהוא לפנינו אפשר לומר גם ש"תשבו שבעת ימים" בא לבאר את "סוכות", היינו בסוכות מסוג אשר תשבו בהםשבעת ימים, וכיון ש"בסוכות תשו שבעת ימים" יכול להקרא גם בצורה זו קוראים אותו שתי פעמים, גם בצורה הנ"ל וגם את פשוטו שישבו במשך שבעה ימים. כפי הגדר שהוסבר במקומות אחרים.
אפשר גם שאומרים ש"שבעת ימים" מפרש את "סוכות" משום שאילו היה רצון הכתוב רק לאופן של הפשט היה לו לכתוב באופן חד משמעי. כפי שנתבאר ענין זה במקום אחר.

ב) אכן נראה שלרש"י שכתב "סוכה של שבעה" אין הפירוש סוכה של ישיבת שבעה, כריטב"א, אלא סוכה של התקיימות במשך שבעה. ולשיטתו "שבעת ימים" אינו עולה על תשבו, אלא על "בסוכות" וכאילו כתוב, בסוכות של שבעת ימים תשבו שבעת ימים. "שבעת ימים" עולה בנפרד על שני הביטויים, "בסוכות" ו"תשבו".
הסבר זה נוח יותר כיון שהדרך הרגילה של עלית ביטוי על שני ביטויים בנפרד היא כשבכל אחד מהאופנים מצרפים לביטוי חלק נוסף, ולא שבאופן אחד קוראים את הביטוי המשותף לבדו.

ג) ועדין צריך לבאר מנין לרבא הדרשה "צא מדירת קבע", מנין שאין אומרים שיש דין שצריך לשבת בסוכות, אבל אחר ישיבה קצת בסוכה רשאי לשבת בדירת קבע, כעין דין אכילת מצה, שרשאי לאכול ירקות, ואילו לא היתה הזהרה מיוחדת לחמץ היה מותר לאכול ממנו.
ונראה שלשון "תשבו" משמעה ישיבת קבע, כעין החילוק בין גר ובין תושב, עי' רש"י ריש פרשת חיי שרה. וזה מה שדורש בדף כ"ח: תשבו כעין תדורו מכאן אמרו כל שבעת הימים עושה סוכתו קבע היו לו כלים נאים מעלן לסוכה וכו'. לכן "שבעת ימים" נלמד לענין המגורים רק כמשך זמן. ואם ידור גם בביתו הרי תהיה קביעות גם שם ולא יהיה קבע בסוכה.
לשיטת הריטב"א צ"ע איך אומר כן שהרי "תשבו שבעת ימים" מבאר את הזמניות של הסוכה, ואינה יכולה להיות קבע.

ד) בתוס' ד"ה כי כתבו דנהי דלא חיישינן בדפנות אי עביד להו קבע, ורק בעינן שיוכל לעשותן עראי, מ"מ בסכך שעיקר הסוכה על שם סכך לא מיתכשרה עד דעביד לה עראי. ועי' פנ"י בתחילת הדיבור דעיקר קפידא על הסכך שלא יצטרך לעשות הדפנות בנין קבע.
נראה שכן מדויק לשון רש"י שאין דין עראי במחיצות כשלעצמן, שכ', צריך לעשות "יסודותיה" ומחיצותיה, והרי אין דין ביסודות. וכן מלשונו לתת שיעור בגובהה שתהא יכולה לעמוד ע"י "יתידות" עראי.
ענין זה שהילפותא עולה רק על הסכך ולא על החיצות ישנה גם לענין תעשה ולא מן העשוי, שאינו אלא לגבי הסכך ולא לגבי הדפנות. עי' ט"ו. במשנה תקרה שאין עליה מעזיבה שעושה תיקון רק בסכך משום תעשה ולא מן העשוי. וכן בהא דדף ט"ז. החוטט בגדיש לעשות סוכה שאם יש חלל טפח הרי זו סוכה, צריך את הטפח כדי שיהיה שם סוכה על הסכך, אבל לגבי המחיצות שצריך גובה י' טפחים אף שהן מן העשוי כשירה.
וכן כל הדינים שנלמדו לגבי סוכה, כמו באספך מגרנך ומיקבך שאין מק"ט וגידולו מן הארץ ואינו מחובר אינו בדפנות.

ה) הטעם לזה כתב בספר יראים תכ"א (דף רל"ט) ואע"ג דמיתורא דבסוכות דרשינן נמי דפנות תעשה ולא מן העשוי לא מוקמינן אלא אפשטיה דקרא דסכך משמע.

ו) עי' רמ"א סי' תר"ל סעי' א' שאין לעשות את הדפנות מדבר שמתיבש תוך ז' ולא יהיה בו שיעור מחיצה. ועי' בגר"א ובדרכי משה שלמד כן מפסול סכך. אמנם פסול זה הוא מדרבנן, שמא יסמוך על הירק לאחר שיבש, כדמוכך לענין טומאת אהל שירק המתיבש נחשב לאינו רק לחומרא, ואם יבש אין חילוק בין חסרון סכך וחסרון דופן. ואין לומר שכיון שהתורה חילקה בין סכך לדופן מנין לרמ"א לומר שרבנן לא תיקנו כעין דאורייתא והשוו אותם. אין לומר כן שהרי אין הגזירה המפורשת רק בסכך, אלא גם בטומאת אוהל, א"כ משווים את הדפנות לאוהל, ובענין זה לא מצאנו מדאורייתא שאין להשוות.

ז) בערוך השולחן כתב לישב שבזה כ"ע מודים דבעינן שתתקיים שבעת ימי החג וכו' דכיון דכתיב בסוכות תשבו שבעת ימים ממילא דפשטא דקרא כן הוא דבעינן שתהא ראויה לשבעה ואל"כ אין זו סוכה כלל. עיי"ש.
אבל הרמ"א שחידש דין זה לא כתב אלא שיש ללמוד מסכך, ולדברי ערוה"ש העיקר חסר מן הספר. למ"ש לעיל טעם הרמ"א שכמו שהשוו סכך לאהל הטומאה כן ראוי להשוות דפנות.

ח) בטעם היראים יש לעיין אם בכל מקום אין דרשה עולה על דרשה.
או רק כאן שיש מחלוקת אם סוכה דירת קבע ואז שם סוכה עולה גם על הדפנות, או דירת עראי ואז אינו עולה אלא על הסכך. למ"ד דירת עראי כשמרבים דפנות אין עוקרים את הפשט אלא משאירים אותו לעיקר שם סוכה ורק מוסיפים שיש דין נוסף שצריך דפנות.
לדברי הגה"מ פ"ה ה"ט אות ל' שצריך טפח דפנות קודם שיעשה את הסכך, ועי' ביאור הגר"א סס"י תרל"ה שדייק שצריך ג' דפנות מהא דדף י"ח: אפי הפחית. ועי' קהילות יעקב סי' ו' שהתוס' שם חולקים על הדיוק, והפחית לאו דווקא. שם אומרים שהדפנות הם תנאי בשם סכך ע"י יצירת מקום שעליו מסכך הסכך.ואינו דין בדפנות שמריבוי הכתוב.
ומה שדי בדופן שלישית רק ז' טפחים וכדו', נלמד ממילא מהלכה למשה מסיני שעיקרה לדין דפנות ממש. או יותר טוב הלימוד להצריך ג' דפנות עולה על הדין הידוע לפני הלימוד שצריך מחיצה טפח כדי לתת לסכך שם מסכך. כלומר מלמד ששיעור הדופן הידועה הוא י' טפחים. ממילא אין לנו אלא דין אחד של דופן, וגזירת הכתוב שבאה לומר שאין צריך דופן מלאה עולה על הטפח של יצירת מקום מסוכך. רק לדין תעשה ולא מן העשוי שדינו עולה רק על המפורש קיים ענין של דופן בגובה טפח, שענין זה כמפורש.

ט) הטעם שלא מרבים מ"בסכת בסכת" שגם לדפנות יהיה שם סכך. אפשר שזו מחלוקת ר' יאשיה וחכ' בדף ז': שמצריך גם בדפנות חמתה מרובה מצילתה דכתיב וסכות על הארון את הפרוכת, היינו שלחכ' אין דופן יכולה להקרא סכך וממילא כשמרבים עוד דברים ע"י כפילת סכך אין מחדשים גדר סכך חדש שאינו מסוכך אלא רק אומרים שמתרבה עוד דבר שיש בו דמיון לסכך, היינו שמגביל מישור אחד של מרחב הסוכה. ולר' יאשיה גם מחיצה יכולה להקרא סכך.
לר' יאשיה אפשר לומר שעיקר שם סכך אינו כולל מחיצה, ואפשר לומר שכולל. אם אינו כולל מהלך הלימוד יהיה שמרבים מ"סכת סכת" מחיצות, כיון שמחיצות יכולות לקבל שם סכך ריבוי זה נותן להם שם זה, ממילא צריך שחמתן לא תהיה מרובה מצילתן.
לתוס' ד"ה מחיצה אין לדפנות, גם לר' יאשיה, דין סכך גמור, לגבי פסולת גורן ויקב, דלא נדרשו אלא מיתורא, (נראה שלמדו כן מדלא נזכר בגמרא שלנו אף שבירושלמי יש דיעה כזו כזו). כלומר אף שמצאנו שיש פעולת סיכוך מן הצד, מ"מ כיון שאין זו פעולה חשובה אין לדופן מן הצד שם "סוכה". ענין צל מרובה נובע משם סיכוך. ביתר ביאור התורה קראה למן הצד סיכוך, אפשר שזה עצמו עושה פעולת סיכוך מן הצד לפעולה חשובה, אבל אין בתורה מה שיעשה את מן הצד לבעל שם סוכה באופן חשוב. יתור סוכה אינו עושה את מה שנתרבה על ידו לסוכה חשובה שתהיה בשם זה אלא מרבים דברים ולענין הגדר הולכים אחר כללי חידוש גדרים.
אם נאמר כמ"ש אות ז' אליבא דהגהות מיימוניות (שהתוס' חולקים עליהם, כנ"ל בשם קה"י) שקיים גם לפני הלימוד מ"סכת" גדר מחיצות שאינו סכך, נח יותר לומר שהריבוי הוא לגדר הקיים, ושאין מחדשים מהריבוי דין חדש, מאשר לומר שהוא מגדר סכך, אף אם נמצא שאפשר לקרא לו סכך.
גם לתוס' נראה שעדיף לא לחדש גדר "סוכה" חשובה מן הצד, אף שחידשנו גדר פעולת סיכוך מן הצד, כיון שאת זה מצאנו לאפשר מן התורה.
בירושלמי ה"ו מצריך ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא גם גידולו מן הארץ וכו', ויש שכתבו שזו שיטת ר' יאשיה. לתוס' נצטרך לומר שזו שיטה שלבבלי אינה אפשרית, היינו ש"וסכות" עושה שגם לדופן יהיה שם סוכה אפשרי, ממילא כשמרבים דופן הוא מקבל את כל שם סוכה.
לדון אם הכתוב עושה את מה שנזכר לשם עיקרי או שעושהו רק לאפשר שיקרא כן.
אם הכתוב עושה את סוכה לשם עיקרי נצטרך לומר שלירוש'אינו לומד את דין דפנות מריבוי "בסכת", אם רק בסתם "סוכה" יש ספק אם כולל דופן הרי גם לר' יאשיה צריך לימוד "בסכת".
ז': כולהו ס"ל סוכה דירת קבע בעינן. בתוס והא דחשיב הכא ר' יהודה לאו משום דאסיקנא לעיל טעמא דרבנן דפסלי (גבוהה מכ') דבעו דירת עראי דהא אביי דהכא הוא דמקה לרבא דאית ליה הך טעמא. וכתב הרא"ש שהכוונה דכולם בשיטה אחת אמרו דמצריכים דירת קבע יותר מבר פלוגתייהו. ור' לא בעי דירת עראי אלא מכשיר גם דירת קבע. ומ"ש להלן כ"א: ור' יהודה (שמתיר לישון תחת המיטה) לטעמיה דאמר דירת קבע בעינן פי' כיון שיכול לעשות דירת קבע א"כ כל דירת סוכה מיקרי קבע.
הפירוש שלחכ' שיש דין שיהיה עראי ממילא סוכה לא יכולה לקבל חשיבות מזה שעשויה לגור תחתיה ואין לה חשיבות על פני מיטה, לר' אף שאין לסוכה דין חשיבות מ"מ אין לה דין אי חשיבות ומקבלת חשיבות מזה שדרים תחתיה וחשובה יותר ממיטה.

י) משמע שלרבנן דר' יהודה צריך דוקא שתהיה הסוכה עראי. ויש לבאר טעם שעשה מחיצות של ברזל כשירה לחכמים, כדמוכח מדברי אביי ב'..
בעיקר צריך להבין כיון שדין שיכול לעשות מעל כ' אמה מוכיח שיש ענין קבע לסוכה א"כ לחכ' שאין שום ענין קבע אין לעשות כ' אמה, ומה הקשה אביי.

יא) ונראה שבלימוד של בסוכות תשבו שבעת ימים לחכ' הלימוד שבעת ימים עולה על שני החלקים בנפרד, בסוכות שבעת ימים, עראי, תשבו, קבע, שבעת ימים, זמן ישיבה, כדי שלא יסתור את "תשבו".

יב) בענין מה שאביי הקשה שאין לומר שלחכ' דירת עראי גורם שיהיה דין פחות מכ', לכאורה קשה הרי אביי עצמו אמר שזה שלר' יהודה גבוה מכ' כשר מודיע שס"ל דירת קבע, כלומר לא יתכן דירת עראי עם יותר מכ'.
ונראה שאביי אומר בדף ב. שאם למדים פחות מכ' באופן ישיר מ "בסכת שבעת ימים" היה ראוי ללמוד גם כל שהדפנות קבע. וכיון שלא למדים את זה מוכח ש"בסכת שבעת ימים" מלמד רק שצריך סוכה המיוחדת לעראי ולא סוכה שדר בה קבע, זהו פסול סוכת היוצרים. וכן כתב באור זרוע סוכה סי' רפ"ו בשם תוס' ריב"א, סוכת רועים עשויה להגן מפני החמה ומפני הגשמים ולא אתא למעוטי הא דקאמר שעשויה לצל אלא שעשאה לדור שם בקבע או אם עשאה לאצור פירות בתוכה. (אמנם המאירי כתב שהפסול משום שנקראת בית ולא סוכה). אין בו לימוד לגדר נוסף של עראי, דין בצורת המבנה של הסוכה.

יג) היסוד של אביי הוא שאם גדר עראי עולה על צורת המבנה הרי אין לחלק שרק קבע שהוא צורך העמדת הסכך נחשב ולא כל כל קבע של מעמיד הסכך. שתי האופנים הם מושג אחד באופן רגיל. כשלמדים מושג הולכים אחר המושגים המצויים, ולא יוצרים מושג. וכיון שידוע שאין פוסלים קירות ברזל ממילא מוכח שלמדים עראי רק לדירה שאינה מיוחדת לקבע.
אבל אם למדים פסול מעל עשרים אמה ממקום אחר, שוב נוצרת ידיעה שלא רק עראי של יחוד הבנין נחשב עראי אלא גם עראי של אופן הבניה. אף שהלימוד של מעל עשרים אינו נוצר ע"י דין עראי, כיון כטעם זה כבר ידוע למקום אחר ואפשר ליחס אותו גם לנידון כ' אמה שוב מייחסים אותו כדי לא ליצור גדר חדש. אמנם לגבי עראי שאינו נובע מהצורך של הסכך אין ראיה. כיון שיש מקום לחלק בין במושגים אומרים תפסת מרובה לא תפסת ואין אוסרים אלא הנצרך לסכך.
עכ"פ כיון שלחכמים קיים גדר של פסול מעל עשרים, שמייחסים אותו לעראי ולר' יהודה לא קיים פסול מגדר עראי אומר אביי שר"י סובר דירת קבע יחסית לחכ' דיליה, שאינו פוסל כלל משום מבנה קבע, וכמ"ש הרא"ש.

יד) בענין סברת הריב"א שבאו"ז, עי' רש"י ח': שכתב שטעם פסול סוכת היוצרים היא שלא מינכרא מילתא דלשם סוכה הוא דר בו דהא כל ימות השנה הוא דר התם וכו'. ועי' מג"א סי' תרל"ו ס"ק ג' על לשון רש"י זה,שאם הגביה הסכך וחזר והניחו שרי כמ"ש סי' תרל"א. עיי"ש סעי' ט' בית מקורה בנסרים שאין עליהם מעזיבה די בזה שיסיר כל המסמרים. אם נפרש שטעם רש"י כפום ריהטא, שאין ניכר שיושב לשם מצוה, לכאורה גם אחר שינענע לא יהיה ניכר. אפשר עדין לומר שרש"י עצמו לא יסבור כמג"א, ואין מועיל ניענוע אלא כשמקורה בנסרים שלא היה בו טיט, כמ"ש הרלב"ח שהביא המג"א, ולא שימש לדירה אלא שנעשה לא לשם צל. אבל ממרוצת לשון במג"א נראה שס"ל כרש"י, ואומר את ההוחכה מנסרים אף כאלה שהיו דירה גמורה והסיר מהם הטיט. אין להעמיס ברש"י את פירוש המאירי שהפסול הוא שאינו בשֵׁם סוכה, דעל חסרון שם סוכה לא ראוי לומר לא ניכר לשם מה יושב.
ואפשר שרש"י מתכוון לדעת הריב"א באו"ז ועיקר הכוונה שצריך מעשה של התישבות בדירת עראי, ולזה לא מספפיקה המחשבה שמה שיושב מכאן ואילך זו ישיבת עראי אלא צריך מעשה לעשות את הבית לאחר, וממילא הישיבה היא ישיבת סוכה.