סגור X    הדפס      הורד קובץ 


ב"ק כ"ו: מה לנזקין דרגל שכן ישנן באש (יסוד הלימוד של מידת ק"ו)

אמר רב שימי מנהרדעא תנא (ר"ט שמחייב בתם ברשות הניזק כופר שלם) מניזקין דרגל מייתי לה ולפרוך מה לניזקין דרגל שכן ישנן באש מטמון מה לטמון שכן ישנו בבור מכלים מה לכלים שישנן באש מכלים טמונים מה לכלים טמונים שישנן באדם אלא לאו ש"מ מכופר דרגל מייתי לה.

א) לפי ההבנה הפשוטה הפירכא "מה לנזקין דרגל שכן ישנן בבור", היא שאין קרן-כופר חמור מרגל- נזק שהרי בעלמא יש חומרא בנזק מכופר, והוא באש. וצ"ל לפי זה אף שהנושאים הן קרן כופר ונזק רגל, ובנזק-רגל לא מצאנו חומרא על קרן-כופר, מ"מ כיון שחלק מן הנושא המלמד, נזק, חמור מהחלק שכנגדו בלָמד, כופר, שוב אין כלל הנושא הלמד חמור מכלל הנושא המלמד.
אבל לפי זה אין מובנת תשובת הגמרא שלומד מִטָּמון, שהרי עדין יש חומרא במלמד, בשאינו טמון.

ב) בקרבן אהרון מדות אהרון פ"ב חלק ח' מפרש, באופן כללי, שפירכא מה למלמד שכן חמור במקום אחר עניינה הוא שכיון שמצאנו במלמד שתי חומרות ראוי לתלות אותן זו בזו, ולומר שכיון שאין בלמד החומרא השניה ה"ה שאין בו החומרא שרוצים ללמוד.
לפי זה מיושב. שהרי אין לתלות את החיוב ברגל טמון בחיוב באש, שהרי שם טמון פטור.
וכן משמע לכאורה בר"ח שפירש כאן (לגירסא מה לנזקין שכן ישנן בבור), מה לנזקין דרגל שהם חייבים ברשות הניזק נזק שלם שכן אותם הנזקין ישנן בנזק שלם בבור ואין בבור דין כופר דכתיב ונפל שמה שור ודרשינן שור ולא אדם וכו' וכשם שאין כופר בבור כך אין כופר שלם בקרן ברשות הניזק וכו' ופרקינן מטמון מייתי לה דפטור באש.

ג) גם מרש"י חולין קי"ד. ד"ה מעיקרא דדינא, משמע קצת שלא כפשטות דלעיל. שם מיירי בלימוד איסור בשר בחלב של גדי בחלב פרה מק"ו מאימו ודוחה משום דאיכא למיפרל אעיקרא דדינא מה אימו שכן נאסרה עימן בשחיטה. וכתב רש"י, שמקשה על תחילת הדין מה אימו שלא נאסרה עימו בהרבעה נאסרה עימו בבישול. ואין רש"י מזכיר את החומרה של פרה על אימו, משמע שהדיון הוא בקשר שבין חומרת בישול עם דין הרבעה שבו אימו קלה.
אבל אפשר לומר גם שבהזכרת הקולא של אימו רומז גם לחומרא של פרה, ולא הזכיר רש"י אלא את לשון הגמרא שביטוי זה משמש בה תחילת אמירת הק"ו.

ד) אבל אין נראה לומר כיסוד הקרבן אהרון.
עי' להלן ב"ק פ"ח., ומה אשה שהיא ראויה לבא בקהל פסולה לעדות עבד שאינו וכו' מה לאשה שכן אינה ראויה למילה. ובתוס' אע"ג דלא שייכא במילה פירכא היא. נראה שלתוס' עצם הדבר שאינה במילה היא החומרא ולא שיש לתלות את החומרא האחרת בחומרא זו.
וע"ע בתוס' זבחים ח': ד"ה הנך, אע"ג דלא שייך שינוי בעלים בציבור מ"מ פירכא טובה היא כדאשכחן בפ"ק דקידושין מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני תאמר בחופה וכן בפרק החובל מה לאישה וכו'.
בציונים לתורה ס"ס ל"ג כתב שאינה במילה הוא חיסרון מזה שנבראה באופן שלא תוכל להתקיים בה מצות מילה. אמנם פשוט שאין לומר שבזה חלוקה מעדות שבה נבראה באופן שתוכל להתקיים בה, אבל עכ"פ מזה שלא נפטרה סתם ממצות מילה כמו בעדות מוכח שעניינה אחר. וע"כ ענין החומרא בק"ו הוא שמעצם היות חומרא נובע הדין. או יותר נכון, מה שאישה לא נבראה עם אופן למצות מילה הוא חיסרון קטן יותר מאשר פטור מעדות, הוא פעולה חיובית לאפסול ולא רק אי יצירת היכי תימצי. ועוד בחופה לא שייך לומר כסברת ר' יוסף ענגיל.
בשטמ"ק בשם ר' ישעיה מבאר שהקושיה ממילה באשה היא שאין צריך להטיף ממנה דם ברית. גם לשיטה זו ראוי יותר לתלות את הפטור שלה בזה שאין הכ"ת לקיים את המצוה כְעִיקָרָה, כעין זה שמדרבנן רק קטן היודע לנענע חייב בלולב וכדו', שאף שאין הנענוע מעכב, אלא הוא בגדר הידור מצוה מ"מ כל שאין יכול לקיים את המצוה באופן מהודר לא תיקנו. כנראה הגדר של הדבר הוא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. מכאן יש ללמוד לדין דאורייתא סברא שלא לחייב כשאין שייך עיקר המצוה. (ומה שבזכר שאין לו ערלה מטיפים דם ברית הוא משום ששייך עיקר המצוה במינו, כעין הסברא בחולין פרק רביעי בן שמונה חי אין שחיטת אימו מטהרתו שאין במינו שחיטה).

ה) ועי' ספר הכריתות חלק א' בית א' אות ב', דאי איכא פירכא מחומרא אחת שבמלמד אף שיש בלמד חומרות רבות על המלמד לא ילפינן דאימא דכי היכא דאותה חומרא יש במלמד על הלמד הוא הדין לענין החומרא שרוצים ללמוד, וכ' עוד ששמע טעם אחר, דאימא אותה קולא או חומרא עדיפה מכל שכנגדה.
מוכח שבעלמא הפירכא אינה משום שתולים ודאי את החומרא שרוצים ללמוד מהמלמד בחומרא האחרת שיש בו, אלא שהחומרא השניה יכולה להטיל ספק, וממילא אין למדים.
גם מעצם הענין שחומרא אחת של המלמד דיה כנגד הרבה חומרות של הלמד מוכיחה קצת שלא כקורבן אהרון דלעיל, דאין סברא לתלות בחומרא היחידה של המלמד כדי לתלות חומרא בחומרא, ולא לתלות בכל החומרות של הלמד.
וכן בביאור המידות לרלב"ג שהביא את הק"ו מריש קידושין מה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוציא אינו דין שמכניס ופריך מה לשטר שכן פודין בו הקדשות, וכתב שעם שהק"ו בענין אחד אהוא הוויות האשה והפרכא של תרומות ומעשרות בענין אחר ואין דמיון ביניהם היה לו כח לסתור הק"ו כאילו לא היה. משמע כמ"ש באות א' שענין הפירכא הוא סילוק יסוד הק"ו, היינו שהלמד עדיף מהמלמד.
עי' תוס' קידושין ה'. ד"ה שכן, אבל (חומרא) בכתובה יש לנו לומר שהיא הגורמת מעלה. ולא אמר שהיא הגורמת הדין. משמע שענין ק"ו הוא שיש ללמד מעלה על המלמד, ולא שתולים את דין המלמד בענין הדין שבו יש ללמד עדיפות.

ו) ונראה שבעלמא ענין הפירכה שיש למלמד חומרא היא שעי"ז בטל בסיס הק"ו, היינו אין הלמד עדיף מן המלמד. וכמ"ש באות א'.
אכן אין לפרוך את הפירכא שבעלמא אלא ממקום שבו יש חומרא לכל הנושא של המלמד (רגל-נזק) ואין חומרא זו בכל הנושא של הלמד (קרן-כופר). ואילו בנידון שלנו העדיפות היא רק בחצי הנושא עדיפות נזק על קרן.
כאן שהפירכא מעדיפות חצי הנושא של המלמד, יש לומר שהמהלך של הפירכא הוא כעין הקרבן אהרון, היינו שראוי לשייך את חומרת המלמד שרוצה ללמוד אותה ללמד לחומרא שפורך ממנה. ואין לפרוך כן אלא במקום שיש הוכחה שראוי לתלות את חומרת הלמד בחומרא השניה שלו שממנה פורך. וכאן ההוכחה היא שראוי לשייך את הדין שרוצה ללמוד ממנו, נזק שלם ברגל, בדין נזק שלם באש או בבור, שהם תשלומים שלמים, ולא לשייך לדין חצי תשלום שבו העדיפות של קרן כופר.
אין בשיוך הזה אמירה שסברת הדינים שוה, כשיטת הקרבן אהרון, אלא חלוקת הנושא לשני נושאים, נזק שלם, חצי נזק, ואין לעשות ק"ו מחצי נזק לענין נזק שלם.
ללא הפירכא היינו אומרים שחצי נזק שייך לנושא אחד עם נזק, אבל כשמצאנו שהחייב בזה פטור בזה ולהיפך נוצר ספק אם הם נושא אחד ושם יש ללמוד מזה לזה.
אף שאין עיקר פירכא אתחילת דינא כהסבר הקרבן אהרון מ"מ יש מצבים שאפשר לפרוך כעין שיטתו.

ז) לכאורה יש סמך להסבר הנ"ל בסוגיין מלשון ר"ח וכשם שאין כופר בבור כך אין כופר "שלם" בקרן ברשות הניזק, אבל זה אינו, שהרי לא יכול היה לכתוב כך אין כופר ברשות הניזק, שהרי חצי כופר ישנו, ולא נוח לנקוט את הסגנון וכשם שאין כופר בבור כך אין ללמוד לענין רשות הניזק. ובעיקר, מובא בספר הנוסחאות של ר' שבתי פרנקל גרסא, ואינו דין שישלם ברשות הניזק כופר שלם.