סגור X    הדפס      הורד קובץ 


פסחים כ"ח: מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה

מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ דברי רבי יהודה אמר לו רבי שמעון וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר <לא תאכל עליו חמץ> שבעת ימים תאכל עליו מצות (אם כן מה תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ) בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ. (המוסגר בזוית חסר בחמישה כתב"י והמוסגר בעגול חסר בחמשה כתב"י אחרים בכת"י אחד חסרים שניהם) .
תוספות, אם כן מה ת"ל לא תאכל עליו וכו' וקשה אמאי איצטריך קרא להכי מהיכא תיתי שיהא בבל תאכל חמץ בי"ד דהא כולהו קראי מצרכינן לקמן אליבא דרבי שמעון. (עי' תוס' הרא"ש, לאפוקי מדברי ר"י קאמר אבל איהו לא צריך להאי היקישא דלא מייתר ליה קרא. ונראה שהתוס' ותוס' שאנץ סברו שדוחק לומר כרא"ש, אף שיש כמותו בגמרא, שבת מ"ה:, ושאר מקומות, לדבריו קאמר) .


א) נראה מהתוס' שללא היתור של "לא תאכל עליו" לא היה ר"י דורש את "עליו" לאיסור מזמן שחיטת הפסח.
ואולי אפשר להסביר שמחלוקת ר' יהודה ור' שמעון איך לדרוש את היתורים תלויה בטענותיהם כאן. כלו' ר"ש איצטריך לקראי כדי שלא נדרוש כר' יהודה. כלו' דרשת היתורים לפי ר' יהודה עדיפה ור"ש היה מודה בה אילולא טענתו שיש ללמוד מאכילת מצה שהיא מבערב, בערב תאכלו מצות.

ב) האפשרויות להעדפת דברי ר"י לגבי "לא תאכל עליו". משמעות "עליו" יש לדון בה אם היא כוללת רק את זמן עיקר המצוה של הפסח, אכילתו, או את כל זמן עשייתו, מזמן שחיטתו. וכיון שיש עדיפות לדרשה הפותרת ספק שנוצר ע"י התורה עדיף לפשוט את הספק הזה. (יסוד זה נמצא בר"ח ב"ק ל"ג: שכ', הנה במיתה פירש דין תם ודין המועד לנזקין לא פירש כשחזר וכ' או בן יגח או בת יגח למאי אתא לדברי הכל לנזקין הוא. עי' במה שנתבאר שם. ועי' מש"כ פסחים ה'. בענין דרשת גימטריות) .
לפי זה טענת ר"ש די לה שיהיה פסוק הפותר את הבעיה, היינו כמו שאכילת מצה אינה אלא בלילה כן יש ללמוד לאכילת חמץ כדי לפשוט את הבעיה. ור"י יאמר שאין אכילת מצה בלילה מכח המשמעות כאן אלא כאן אומר שהאכילה צריכה להיות פעם אחת משעת שחיטה ולהלן, ואילו "בערב תאכלו מצות" אומר שיש דין אחר שהאכילה צריכה להיות ערב. אין כאן סתירה. באכילה בערב מתקיימת גם אכילה על הפסח גם אם הוא משעת שחיטה.
לפי זה האמירה של ר"ש בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ, צריכה להיות היקש, כלשון הרא"ש שהובאה בראש הסימן, שאז החשבון שע"כ בערב תאכלו מצות נותן את המשמעות של ערב ל"תאכל עליו מצות", היינו שהוא מקבל את המשמעות של הבפועל שלו, כדי שיהיה מה ללמד ל"לא תאכל עליו חמץ". או, יותר טוב, היקש הוא לימוד של הדינים בפועל, וכיון שמצות בפועל בערב זה מלמד שה"ה לחמץ.

ג) ר"י יטען שאם אין יתור בהיקש לא אומרים שהוא יוצר משמעות של עליו במצה, שיהיה כמו הבפועל שלו, כדי ללמד. ללא יתור אין הכרח ללמוד מהיקש. ואם היה יתור, (ולא כמ"ש הגמ' לשיטת ר"ש) עדיף לומר שהוא מפרש את "עליו" של חמץ באופן ישיר ולא שמפרש את "עליו" של אכילה, דבלילה דוקא, כדי לפרש את עליו של חמץ. ויסבור שדין בפועל אינו נותן משמעות לביטוי אף כאשר הבפועל הוא פירוש אפשרי לאותו ביטוי. שהרי אז היתה משמעות "תאכל עליו מצות" לזמן הלילה לפני ההיקש, ובפשטות במקרה כזה ההיקש למצה הוא אמירה ישירה על חמץ ואינו גרוע בפשיטת משמעות "עליו" של חמץ כדרך ר"י.
כל זה לפי הגרסא בגמרא (בסוגרים העגולים) שאין כאן אלא טענה אחת, שיש לימוד שאכילת חמץ שוה בזמנה לאכילת מצה. והטענה היא שיש היקש הפושט את הבעיה איך ללמוד מפסח.

ד) עוד אפשר אולי לבאר.
המשמעות הפשוטה של לא תאכל "עליו" כוללת את הפסח מזמן שחיטתו. גם השחיטה מעיקרו של הקרבן, צריכה להיות לשם אוכליו. והמשמעות של מזמן שחיטת הפסח היתה נדרשת גם ללא היתור. הצורך ביתור אפשר שהוא כדי ש"עליו" לא יהיה כל אחד לפי זמן ששחט את הפסח, אלא זמן הראוי לשחיטת הפסח. והטעם, שיתור לא תאכל חמץ מעביר אותו מעיקר משמעותו לזמן אחר, באם אינו ענין. ההעברה עדיפה להיות לדבר דומה, מה עיקר היסור תלוי בזמן, שבעת ימי הפסח, אף הזמן הנוסף תלוי בזמן. (העדפת הדרשה להוסיף זמן איסור חמץ לאחר הפסח, ולא לדבר אחר, היא לפי השיקול, מה בזמנו מיירי בחמץ שהיה בפסח אף לאחר זמנו בחמץ שעבר עליו הפסח). הפיכת "זמן שחיטה בפועל" ל"זמן הראוי לשחיטה" היא חידוש קטן ולכן עדיף לדרוש בו את היתור.
ר"ש טוען, א', הזמן של מצה הוא עכ"פ גם בערב, ממילא לא נוח לומר שזמן החמץ המדובר הוא דוקא ביום י"ד, כפי שמלמד היתור. אין מסתבר לומר שהיתור בא להביא איסור הכולל גם את יום י"ד וגם את עצם חג הפסח. אמנם אפשר שהיתור יכלול פסח ותוספת, אבל כיון שסתם אם אינו ענין הוא מעבר לדבר אחר ולא אמירת הידוע כבר עם תוספת, האפשרות ללמוד כן את היתור הופכת למרוחקת לעומת האופן של ר"ש. ב', כנגד האפשרות של הפשט שאיסור אכילת חמץ מזמן שחיטת הפסח, יש היקש המעביר את המשמעות מזמן שחיטה, הפשוטה יותר, אל זמן אכילה, שהיא עיקר דין הפסח, בלבד. אף שמשמעות זו רחוקה יותר.
היקש לבד לא יכול להעביר מהפשט שהוא מחוזק ע"י יתור. עשית היקש כנגד דבר ודאי היא יצירת הכחשה בין הכתובים, וכאן אין ההיקש ברור כמו ההיקש של ויצאה והיתה וכדו'. המילים "שבעת ימים" מפרידים בין לא תאכל חמץ ובין תאכל מצה. אותו הסבר בלשון אחרת. יש שני פירושים של "עליו" על כולו משעת שחיטה, ועל עיקרו, שעת אכילה. הראשון ברור יותר. כשיש יתור שנוח יותר לפרשו כשהראשון, משעת שחיטה, קיים, הרי הפירוש הראשון הופך לודאי גמור. וודאי זה יוצר עדיפות לא לדרוש היקש.
(לא נראה לדרוש לקרא את "שבעת ימים" גם על חמץ).
כן נראה להסביר לגרסתנו. (נראה שגם הספרים שמשמיטים את המוסגר בזוית מסבירים שיש כאן שתי טענות של ר"ש) .

ה) כ' תוס' הר"פ, דתרווייהו (יתור דקרא ו"עליו") צריכי, דאי מעליו לחוד ה"א דעליו ר"ל אכילת הפסח היינו ליל ט"ו להכי איצטריך יתור להשמיענו דקודם נמי אסור ו"עליו" דשחיטת הפסח, ואי לא הוה "עליו" לא הוה ידעינן מאיזה זמן הוא אסור וכו'. כלומר היתור מתפרש אל לפני הפסח לא בגלל "עליו", ולא כמ"ש.
טעם שלר"פ בסתם מפרשים "עליו" לזמן אכילת הפסח, או משום שלמד ממצה, כטעם ר' שמעון, או שעיקר שם "עליו" הוא על עיקר המצוה, אכילה.
לר"פ, אחר שיש יתור פשוט ש"עליו" היינו זמן שראוי לעשות הפסח, ולא זמן שחיטה בפועל של הפסח של האדם הפרטי. (אף שגם אילו לימד על זמן השחיטה בפועל היה תוספת בירור על הזמן שלמדנו מהיתור לבדו) .
אולי משום שמהלך המחשבה הוא, קודם יש יתור, ועדיף להעביר אותו לזמן לפני הפסח, א"כ האיסור שבו תלוי בזמן ולא בדבר אחר. אולי משום שהיתור נדרש באם אינו ענין לזמנו תנהו ענין ללפני זמנו, ומשום מידת דבר הלמד מעניינו הוא דומה לענין העיקרי, תלוי בזמן. ממילא הפסח מציין יחידת זמן. יחידת זמן שהפסח יכול לציין הוא הזמן הראוי לפסח.
עי' דף ה'., רבא אמר מהכא (שמות לד) לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים ואימא כל חד וחד כי שחיט זמן שחיטה אמר רחמנא. ועי' בחי' ר' דוד שם, הובא לעיל בסימן שעל עניין זה, שעיקר הלימוד הוא גילוי שחמץ אסור בזמן הראוי לשחיטה. ע"כ. ממילא הגבולות של האיסור אינם תלויים בשחיטה.

ו) לשיטת הר"פ, העדיפות לדרוש את היתור לאיסור לפני הפסח, אינה נובעת מהתוכן הראשוני של "עליו" אלא מעדיפות "לפני זמנו" על דרשה אחרת של היתור. כנ"ל. עדיף לדרוש לפני זמנו מאשר דרישת "מחמצת" לנתחמץ מחמת דבר אחר, או מזה ש"היום" ידרש לסמוכים לזמן חמץ ביציאת מצרים.
וצריך לומר שטענת ר"ש, והלא כבר נאמר שבעת ימים תאכל עליו מצות וכו' ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ, היא שההיקש בא להעביר את הלימוד של היתור מלפני הזמן אל דין אחר. זה נוח לגרסא שר"ש טוען טענה אחת. טענה זו היא היקש כפי רהיטת הלשון, "בזמן שישנו ישנו ובזמן שאינו אינו".
לגרסא שיש לר"ש שתי טענות, אחת שדין חמץ ראוי להתפרש כדין מצה, לזמן אכילת הפסח, והשניה שיש היקש, לפי הר"פ שבלא היתור "עליו" בא לזמן אכילה, כל טענה לבדה צריכה למנוע מהיתור להעביר את "עליו" אל לפני זמן אכילה. וקשה לכאורה לשיטתו, למה לא נאמר לטענה הראשונה שהיתור גורם שנפרש את לא תאכל חמץ אחרת מהדין בפועל של מצה, בערב.
ועוד. עי' מהר"ם חלאווה, אמר לו ר"ש וכי אפשר לומר כן, כלומר דההוא עליו לאו על שחיטתו הוא אלא על אכילתו "דומיא" דתאכל עליו מצות. עכ"ל. משמע שאין כאן היקש אלא לימוד איך לפרש את עליו. לפי זה אין בדברי ר"ש טענה למה לא ללמוד את היתור ללפני זמנו. ואיך ר"ש מסיק שבשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ.
ועי' חי' הר"ן, בהסבר השני, שלר"י קודם "עליו" נדרש ללפני זמנו, וזה גורם שהיתור הראשון יהיה ללפני זמנו, ושוב היתור הנוסף ללאחר זמנו. ונראה לפי דבריו שהיתור נצרך לכדלעיל אותיות ב' ג' ד'.
לכאורה אפשר לומר ש"חד לפני זמנו" אינו יתור, אלא משמעות הפסוק לא תאכל עליו חמץ. ולא כמ"ש. אבל לא מובן לפי זה איך לפי הר"ן הוא משפיע על הלימוד של היתור "השלישי".

ז) הטעם, לר"פ, לעדיפות הדרשה של לפני זמנו.
לר"ש, וכל מחמצת מבעי ליה לכדתניא אין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת דבר אחר מנין תלמוד לומר מחמצת. וטעם רבי יהודה, מחמת דבר אחר מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת. כלומר ר"י לא מצריך יתור בשביל מחמת דבר אחר. ממילא כל מחמצת וכו' יכול להיות לגופו, ו"לא תאכל עליו" מיותר.
יסוד דבריו של ר"ש. אפשר שלא נראה לו ששינוי הלשון של מחמצת די בו כדי לדרוש. ואפשר שגם הוא מודה שדי בשינוי הלשון ל"מחמצת" אלא שהוא אומר כדתנא דבי רבי ישמעאל (סוטה ג'.) כל פרשה שנאמרה ונישנית לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. כלו' האפשרות לומר שנשנית בשביל דבר שנתחדש בה עדיפה מלומר שיש יתור והוא מכריח לומר ש"לא תאכל עליו חמץ" שונה במשמעות, בפועל, מ"תאכל מצה". לר"י עדיף לומר שהבפועל של "עליו" של חמץ שונה משל מצה מלומר שנשנה רק לצורך דבר שנתחדש. (עי' אות ב').

ח) להלן, ור' יהודה וכו' דרבי יוסי הגלילי מנא ליה דר' יוסי הגלילי לית ליה (כן נוסף בכת"י תימני) אי בעית אימא מדסמיך ליה היום (ואז נדון כמ"ש לעיל לענין מחמצת) אי בעית אימא סמוכין לא דריש. החילוק בין "דריה"ג לית ליה" ובין "סמוכים לא דריש" הוא שלית ליה היינו שכאן מעדיף לדרוש לענין זמן ולא לענין פסח מצרים.
הסבר העדיפויות לר' יהודה ולר"ש. לר"י היתור השלישי בא לאסור את הפסח לאחר זמנו. לר"ש היתור השלישי נדרש לענין שאין בו נפ"מ למעשה, שפסח מצרים לא היה אלא יום אחד.
אמנם באמירה שהחמץ שהיה בפסח נאסר גם לאחר הפסח יש חידוש גדר, שבהגיע הפסח החמץ נהפך לחפץ אסור לגמרי, ולא שבזמן הפסח רק חל על האדם איסור אכילה והנאה מחמץ, כפי שפשוט יותר לומר.
ועי' צפנת פענת חמץ פ"א ה"ו דלר' יהודה שבכאן החיוב באכילת חמץ הוא בהדבר ולא בזמן ולר"ש החיוב הוא בזמן. (ועי' ארץ צבי (פרומר) ח"א סי' פ"ג ד"ה ולכאורה שכל השנה מוזהר שלא יאכל חמץ בפסח והוה איסור חפצא). ועי' חלקת יואב מהדו"ת סי' כ' ד"ה ולפ"ז, שאיסור לזמן הוא איסור גברא. (אמנם כ' שחמץ כיון שמצוה לבערו הוה איסורו איסור עולם, והוה איסור חפצא).

ועי' חי' רבינו חיים הלוי חמץ פ"א ה"ג שלר' יהודה דין השבתת חמץ הוא דין בחפצא ולחכ' דין בגברא. ממילא לר"י אין חידוש לומר שגם אכילת חמץ איסור חפצא ונאסר לאחר הפסח, ואין גריעות להעמיד את היתור בזה. ועדיף להעמיד בזה ולא בדברי אגדה.
כיון שלר' יהודה עדיף להעמיד את היתור בחמץ שעבר עליו הפסח, שוב עדיף לו להעמיד את היתור הנוסף בלפני הפסח, שהוא כעניינו.
וצריך לומר שהסברא היא שאיסור תמידי מחייב איסור חפצא, שהרי הפסח שיוצר את החיוב כבר עבר, והזמן שאחרי הפסח אינו יוצר חיוב למה שלא היה בפסח. אבל אין איסור חפצא מחייב איסור תמידי. שהרי כ' הנודע ביהודה מהדו"ת או"ח סי' ס', ומעולם לא עלה זה על דעת שום אדם אפילו לר"י שיהיה עשה דתשביתו אחר הפסח.

ט) לשון הגמרא, אי בעית אימא מדסמיך ליה היום אי בעית אימא סמוכים לא דריש. לכאורה הישוב הראשון קשה, הרי בעלמא אין ר"י דורש סמוכים, כמ"ש רש"י, מיבמות ד'.. וצ"ל שהיינו להלכה, "נוציא זה לסקילה" כביבמות שם, אבל לאגדה דורש. עי' ברכות י': אמר ליה (לההוא מינא) אתון דלא דרשיתון סמוכין קשיא לכו אנן דדרשינן סמוכים לא קשיא לן. או, ויותר מסתבר, שאין זה סמוכים רגיל, אלא שקוראים את המילה "היום" פעמים, גם עם לא יאכל חמץ. כמו לעיל כ"א: לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור, תתננה ואכלה או מכור לנוכרי.