סגור X    הדפס  


ראש השנה ל"ג: יום תרועה ומתרגמינן יום יבבא

שיעור תרועה כג' יבבות. והתניא שיעור תרועה כשלושה שברים, אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וכתיב באימיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי ילל.

א) כ' הריטב"א שהתרועה שאמרה תורה לשון כולל הוא לכל קול שהוא נשבר ומחובר מחלקים והוא מלשון תרועם בשבט ברזל בין שהוא מקולות נמהרים כגון ילולי בין שההוא מקולות שאינם נמהרים כגון גנוחי.
צריך להסביר מנין לגמרא להביא מלשון תרגום וללמוד שהוא ענין בכי ולא מלשון תהילים מז הריעו לאלוקים בקול רנה, או זכריה ט גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים, ואינו ענין בכי. וע"ע שופטים (כא) וירץ כל המחנה ויריעו וינוסו, ופי' רש"י שהוא תרועת ניסה, והרד"ק תרועת שבר ופחד.

ב) הנראה בדרך הלימוד.
"תרועה" עיקר משמעה הרמת קול. וכן נראה מוכח מקרא דשופטים (כא) כל המחנה ויריעו, מן הסתם קול של המון, כקול מחנה, נשמע רצוף ולא שבור. אבל כאן אין יכולים לומר שהכוונה לכל השמעת קול, שהרי יש "תקיעה" השונה ממנה, ונוצרה בעיה באילו מבין הקולות מדובר. צורך זה גורם לדרוש את "תרועה" במשמעות שבירה, וכמ"ש הריטב"א מלשון תרועם בשבט ברזל, ומפרשים שהיינו קול שבור. במשמעות זו יש לפרש לשון שבירה, לקצת חלקים, שנים או שלוש ואולי ארבע, ולשון רעיעה ורציצה, לחלקים מרובים, וגם בזה יש להסתפק בצורתם. לזה דורשים את תרועה במשמעות רחוקה יותר, ובוררים מבין המשמעויות את זו שיכולה לברור בין משמעויות שבירה, לשון יבבה. (היינו שהיתה לשברים משמעות יבבה באופן רחוק, בלשון ימינו "קול שבר" הוא ביטוי לא רגיל של יבבה או גניחה, אמנם ללשון זו אין משמעות רגילה אחרת).
אפשר גם ש"יבבה" אינה אחת מן המשמעויות המילוליות של "תרועה", אלא דורשים משמעות זו ממשמעות שבירה, שמות לב יח קול ענות חלושה מיתרגם קל חלשין דמתברין. כלומר, מרכיבים את המשמעות של מיתברין על משמעות השמעת קול. ועי' ראב"ן בשו"ת סי' מ"א, ולמה הוא קורא אתן שברים משום שהוא גנח גנוחי שהוא כעין אנחה ומצינו באנחה שבר שהוא האנח בשברון מותנים. ועיין עוד להלן אות ט.
סמך לזה שמשמעות יבבה למילת "תרועה" היא רחוקה יש ללמוד מזה שגמרא הביאה שכתוב באימיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב. וצ"ע לאיזה צורך הביאו את ענין אם סיסרא, הרי מסתמא היתה לשון התרגום ברורה להם, אלא כיון שביאור קול בכי לתרועה הוא רחוק ויש לחוש שמא גם בארמית יש ליבבא משמעות אחרת, הביאה הגמרא שגם בעברית המשמעות כבארמית, וכפי שמוכח מאם סיסרא.
(בגמרא לא מצוי שורש יבב במקום אחר, וגם בירושלמי אינו אלא ביבמות פט"ז ה"ה, ואפשר שהגמרא תביא ראיה מאם סיסרא לפירוש המילה יבבא).

ג) במ"ש הריטב"א שהתרועה שאמרה תורה לשון כולל הוא לכל קול שהוא נשבר ומחובר מחלקים, לכאורה לא מובנת מחלוקת המשנה והברייתא אם רק תרועה או רק שברים, היו צריכים שני הקולות להיות כשרים, וכשיטת רב האי גאון. וצ"ל ש"תרועה" אחרי לימוד מ"יבבה" יש לה שתי משמעויות, גניחה ויללה. אלו משמעויות נפרדות ששתיהן נכללות ב"יבבה", כעין כלל הצריך לפרט, (עי' רש"י חולין פח: דמשתמע כללא בתרי ענייני ב' כיסויין שאין דומין זה לזה כו' תו לא אתי פרטא אלא לפירושי כו') יש ספק איזו מהן עיקר המשמעות. ואמר אביי שבזה נחלקו התנאים.
(ענין עיקר משמעות הוא כעין הא דגיטין לד: ההיא דהוו קרו לה מרים ופורתא שרה אמרי נהרדעי מרים וכל שום שיש לה ולא שרה וכל שום שיש לה ופירשו תוס' בשם בה"ג שכותבים את השם מרים ולא את השם שרה. גם לר"ת אין הזכרת שרה אלא כדי שלא יטעו).

ד) להלן ל"ד. ר' אבהו אתקין תקיעה שלושה שברים תרועה ותקיעה כו' מספקא ליה דלמא גנח וילל. אין נראה שהספק שמא עיקר משמעת יבבה הוא גנח וילל כאחד. ודאי גנח לבדו או ילל לבדו נכנסים בבירור למשמעות יבבה. אלא נראה שהספק שמא שני הפירושים, גנח וילל, שקולים ויבואו שניהם.
בזה יש להסביר את התוס' ר"ה לג: והערוך ערוב (הראשון) שקוראים לתשר"ת תש"ת תר"ת שלושים קולות. ואין זה סימן בעלמא, שהרי אמרו שם דעבדי שלושים כדיתבין ושלושים בלחש ושלושים על הסדר כנגד מאה פעיות דפעיא אימיה דסיסרא ואלין עשרה כשגומרין. ועי' ריטב"א לג: ד"ה שיעור שכ' אלא שהרמב"ם שגג מאד בזה שאמר כי אחר ספיקו של ר' אבהו שאנו עושים תשר"ת תש"ת ת"ת ג"פ מנין התקיעות שלושים. והוא מונה סי' תשר"ת לד' ואינו אלא ג'. לנ"ל שהלימוד הוא מצד שקולים ויבואו שניהם הרי גם לשברים וגם לתרועה יש חשיבות לכל אחד כשלעצמו. (אמנם עי' מגן אבות למאירי הענין השני שכתב בשם הר"י אלברצלוני ששברים נמנים ג' קולות, כפי הדיעה שצריך לנשום לפני כל שבר מהשברים, וא"כ י"ל שהתוס' כשיטת ר"ת דלהלן אות ז שנושמים בין שברים לתרועה. וע"ע רמב"ן ל"ד. שהוכיח שאין נושם בין שברים לתרועה מדברי הרי"צ גיאת בריש הלכות ראש בשנה, שהן כ"ז דתרועה של תשר"ת שברים אחת הן).
עי' רא"ש פ"ד סי' יא וראב"ן בשו"ת סי' סא שהיו שסברו שתרועה של תשר"ת שנתקל בה מפסיקה בין השברים והתקיעה שאחריה, כפי שתרועה מפסיקה בתש"ת, והלכה שאינה מפסיקה. לצד שהלימוד משום שקולים אף ששני הקולות נחשבים שונים, כנ"ל, מ"מ כיון שבאים מדין אחד, תרועה דקרא, נחשבים מין אחד.

ה) הרמב"ן בדרשת ר"ה פ"ח כתב וז"ל, וכיון שנחלקו התנאין ביבבא האמורה בתורה מה היא בא ר' אבהו והוסיף ואמר דילמא גנח ויליל והיא תרועה יבבא של תורה. ואע"פ שאין דרך האמוראין בתלמוד לחלוק על התנאין חשש ר' אבהו כיון שאין להם קבלה בתרועה אלא שהיא יבבא כדרך שהנשים מיבבות דילמא גנח ויליל הוא שהרבה עושות כך. מ"ש שהרבה עושות כך צ"ע הרי גם יבבא לבד הרבה עושות, ובעיקר הרי עדיין הוא דלא כחד.
ולפי מ"ש שטעם ר' אבהו משום שקולים ניחא, שהרי אינו מכריע נגד התנאים וכל שאומר הוא שכיון שנחלקו תנאים מספקא לן אם עיקר כמשנה או עיקר כברייתא או שניהם שקולים ויבואו שניהם.

ו) כתב אגודת אזוב (מביאלא) הל' שופר אות כ"ו, והקשה בני הרב הגאון מוהר"ר אברהם שליט"א (האבני נזר) בילדותו מה מקשה הגמרא ממה נפשך (אי ילולי יליל ליעביד תר"ת ואי גנוחי וכו' מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל) דילמא הוה פשיטא ליה דתרועה הוה גנח ויליל, דכמו שאמרה הגמרא שמספקא ליה כמו כן יוכל להיות שפשיטא ליה.
לנ"ל יש ליישב שאילו אמר שברור לו ששניהם שקולים, היתה זו הכרעה נגד שתי דעות התנאים.

ז) עי' רמב"ן ר"ה ל"ד. ושוב מצאתי בתשובת ר"ת ז"ל שלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה קיימי אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת לא מסתברא דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי. ע"כ. ואין דבריו נכונים דהא תרועה היא ואי אפשר להיות בה הפסק בשום פנים ולא מחלקי גנוחי וילולי מפשוטה וילולי או גנוחי ואעפ"כ צריך לעשותן בנשימה אחת.
וגם יש לעיין לפי מ"ש המאירי במגן אבות שהובא לעיל אות ד שצריך לנשום לפני כל שבר, משמע שדרך הגניחה היא לנשום לפני כל שבר. וא"כ לר"ת שהולך אחר דרך גניחה למה אינו סובר כמנהג המאירי. ואין נראה שר"ת יחלוק במציאות.
לנ"ל שתשר"ת הוא משום שקולים ויבואו שניהם נוחה שיטת רבינו תם. גם ר"ת מודה שכל שהוא דבר אחד אין להפסיק בנשימה אף אם המציאות שממנה למדים את אופן העשיה יש בה נשימה. אבל גנוחי וילולי אינם דבר אחד אלא שני דברים שצריך לעשותם כאחד.
הרמב"ן לכאורה סובר שאין הלימוד משום שקולים, שהרי כתב שדין ר' אבהו נובע מהאפשרות ללמוד מנשים הגונחות ומיללות כאחד.
אבל אפשר שכיון שהמשמעות של קול שבור כל שהוא נוצרה לפני הלימוד מיבבה ולפני יצירת השקולים, כבר בשלב השני של לימוד קול שבור מ"תרועה" נקבע התוכן שזה צריך להיות מעשה אחד, בנשימה אחת, ואת זה אין הלימוד מיבבה הנעשה בשלב מאוחר יכול לעקור. ומה שהרמב"ן מביא את המעשה של גנח ויבב כאחד אין זה משום שאפשרות זו מכריעה את האפשרויות האחרות, אלא שמכיון שאפשרות זו קיימת היא נכנסת לספק כל זמן שלא הוכרע בין גנוחי לבד ובין ילולי לבד, ואחר שנוצר שקולים ויבואו שניהם אנו אומרים שנבחרה האפשרות של שניהם כאחד, והם דין אחד, כשברים לר"ת.

ח) שיעור תקיעה כתרועה.
עי' רשב"א לאו גזירת הכתוב תלו לה דלא כתיב באורייתא שיעור לא לתקיעה ולא לתרועה אלא מדכתיב והעברת שיערו חכ' באומד הדעת שאין פשוטה פחותה משיעור זה. וכיון שכן הפשוטה אינה משתנה מחמת ספיקותיו של ר' אבהו.
אולם התוס' כתבו ששיעור תרועה צריך להיות כשיעור שברים גם לר' אבהו.
ולשיטתם נראה שמשמעות של "תקיעה" היא קול סתם, ללא חשיבות למשך הזמן ולאופן התקיעה. זה שהיא קול פשוט נלמד מכיון שתקיעה שונה מתרועה ומשמעות "תרועה" כשלעצמה היא כל קול שבור או מרוסק, ממילא תקיעה קול פשוט. (כך אולי דעת רש"י לדש ד"ה לא משמע ליה למדרש מיניה פשוטה לפניה, משמע שזו דרשה ולא משמעות מילת העברה, כרמב"ן רשב"א ריטב"א ור"ן. אבל יותר נראה שכוונתו שעיקר העברה אינו לקול פשוט, וכענין ויעבירו קול במחנה איש אל יצא >< אלא כיון שהוא שונה מתרועה דורשים כדברי הרמב"ן קול פשוט. ללא דרשה תתכן תקיעה שאינה קול שבור אלא כעין תרועה תימנית). אורך התקיעה למעלה אינו מוגבל, לכן הדין (ר"ה כזש) משך בשניה כשניםה כשתים יש לו אחת. למטה אינו יכול להיות קצר כקול אחד של תרועה או כשבר אחד שהרי אז יהיה כחלק מתרועה, על כורחנו הוא ארוך יותר. ארוך יותר במשהו מגבול ידוע אינו גדר ידוע אלא גדר חדש, ועדיף לא ליצור גדר חדש, כמ"ש במקום אחר, לכן מגיעים לגבול של אורך התרועה.
לפי מ"ש לעיל, שקודם יש תוכן של קול שבור כל שהוא ואח"כ יורדים למשמעות בכי, אפשר לומר ביתר דיוק. "תקיעה" מקבלת את משמעותה כבר בשלב של קול שבור, לפני ענין בכי, הגבול שבו מפסיק קול להיות קול אחד שבור ומתחיל להיות שני קולות פשוטים אינו ברור. לכן הולכים אחר הגבול הידוע של תרועה כפי שהיא למסקנא, שיש לה חשיבות של קול.
הר"ן כתב דהכי קים להו דשיעור תקיעה כתרועה וקרא נמי אקשינהו דכתיב והעברת דהיינו פשוטה (וכ"כ הרמב"ן הרשב"א והריטב"א) וסמיך ליה שופר תרועה. אמנם זה רק לשיטתו שמשמעות והעברת כשלעצמה היא קול פשוט, כרמב"ן דלעיל, אבל לפי רש"י שעיקר משמעות תקיעה נובעת מזה שאינה כתרועה לכאורה לא נוח לומר שיש היקש ביניהם.

ט) בענין השיקולים להעדיף גניחה או יללה או לעשותם שקולים.
עי' רש"י מאן דאמר שברים סבר גנוחי גנח, כאדם הגונח מליבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיה. ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה. בדברי רש"י אפשר לפרש שבחולים מצויה גניחה בלבד אצל המשמיעים קול צער משום דאגה, לאחרים בכי ויללה מצויים כאחד. אבל לפי המציאות נראה לכאורה שהמצטער על אחרים על פי רוב מילל ולא גונח, ורק במיעוט פעמים גונח ובמיעוט קטן יותר גונח ואחר כך מילל.
ונראה שבזה חולקים המשנה והברייתא. למשנה עיקר יבבה היא בכיה, וכפי שמצינו באם סיסרא, וכיון שתרועה מיתרגם יבבה שוב זה עיקר המשמעות. הברייתא סוברת שכיון שכל פירושנו נובע מלשון תרועה ובזה עיקר הלשון בה היא שבירה. ואף שאחר הסתימות בלשון שבירה יורדים לענין יבבה, ועיקרה ענין בכי, מ"מ בגלל עדיפות משמעות שברים מפרשים כן גם את לשון יבבה.
או שנאמר שיש לפנינו שתי אפשרויות בשלב השני, קול שבור, עם עדיפות לגניחות, ושתי אפשרויות בשלב השלישי של יבבה, עם עדיפות לצד של ילולי. ההכרעה ביניהם היא בשקילת הפער בין האפשרויות בתוספת עצם העדפת בשלב השני או השלב השלישי.
מ"ש לעיל אות ב שאחר שלמדים ב"תרועה" שלון קול שבור יש ספק אם שבור או מרוסק, אינו כמ"ש כאן, אלא צ"ל שגם במשמעות שבור בלבד יש ספק המצריך לדרוש מיבבה.
מ"ש כאן שתרועה משמע שברים יותר מתרועה נוח במיוחד לתרועה התימנית, שאין בה הפסק קול, וכן הוא בסידור רב סעדיה גאון.
מסתימת רש"י נראה שלומד ששתי הדעות לומדות מאימיה דסיסרא. וכן פי' ר"ח וחלקו בבירור לשון הקודש מאי משמע ותיבב וכו' תנא דידן סבר ילולי יליה אם סיסרא ותנא ברא סבר גנוחי גנחא. וכן מפרשים המאירי והרשב"ץ על ר"ה. וצריך לומר שכיון שאימיה דסיסרא באה ללמד אותנו עניין תקיעות שוב ע"כ היא היתה באופן שנעשית תרועה, כמו כמו וישב ממנו שבי שאומר רש"י שפחה וזאת משום שלמדים משם שיש לגוי קנין כיבוש ומשום תפסת מרובה אומרים שזה רק בשפחה. הרי שהדין היוצא מקרא משפיע על התוכן.

י) לכאורה אפשר לומר שהמחלוקת בין המשנה לברייתא היא שלברייתא אע"פ שהלימוד באם סיסרא הוא גילוי מילתא בעלמא מדברי קבלה לדברי תורה בכ"ז אומרים שהמסקנא שמגיעים אליה לדין משפיעה על משמעות דברי הקבלה. לדעת המשנה אין זה אלא בדברי תורה. אבל לפי זה לא יתקיים מ"ש באות ה בשיטת ר' אבהו שיש לו ספק מי מהתנאים צודק או שמא השיקולים של שניהם שקולים. אפשרות של שקולים אינה אפשרית כאשר שני הצדדים תלויים בבעיה אם יש בכלל מקום להרחיק את פירוש יבבה מיללה לגניחה בגלל העדיפות בפסוקים. וע"כ המחלוקת היא האם העדיפות לפרש גניחה ולא יללה מכח לשון שבירה, כנ"ל אות ב, חזקה יותר מן העדיפות לפרש באם סיסרא יללה ולא גניחה.

יא) בתוס' ר"ה לג: כ' בתחילה וצריך להזבהר בשברים שלא יהא מאריך על כל אחד בפני עצמו כג' יבבות של שלש קולות כ"ש שא"כ נעשה תקיעה ולא שברים. שוב כתתב ונראה שחייב אדם להאריך בתקיעה של קשר"ק יותר משל קש"ק כו'. ועי' מהרש"א. ועי' ארץ צבי ח"א סי' קכ, ונראה לומר קרוב אליו.
נראה שלכתחילה מחמירים התוס' לחוש לדעה שאף אם התקיעה קשר"ק גם ליללה לבד יש שם תרועה. ובהסבר הדבר נראה שכיון שאין הכרעה ברורה בין הדיעות, ממילא לכולן עביד כמר עביד. כלומר יש לה שם דין תורה אף אם אינה הלכה. על דרך שהסברתי ביבמות ידש תוד"ה ר' יהושע שכתבו שהיה צריך בת קול אע"פ שב"ה רוב משום שב"ש מחדדי טפי. והסברתי דהא דהועילה בת הקול אף שלא בשמים היא הוא משום שכיון שב"שמחדדי טפי עביד כמר עביד וכו' וממילא יש לכל צד שם דברי תורה והתרה כבר בארץ ואין ההכרעה נוגדת לא בשמים היא. כנ"ל כאן יש לדעה שתועה ג' טרומיטין שם של תורה אף שאינה כהלכה, וממילא גם לקול הנמשך ג' טרומיטין יש שם של תקיעה מדאורייתא, אף שאינה כהלכה. לכן אם ישמיע קול כזה לא יוכל להיות שבר.

יב) מקור לידיעה שאם סיסרא פעתה מאה פעיות אולי מדנכפל בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב, נזכר ענין בכי שתי פעמים, אפשר לדרוש את זה לשתי בכיות, ואפשר לגבול עליון של בכיה, כעין מצות מצות ריבה לכמה עניינים פסחים ל"ו כאן הצד השני גרוע יותר כיון שאין גבול לצד השני ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. מ"מ כיון שמסיימת שירת דבורה כן יאבדו כל איביך ה', ויש צד עדיפות לפרש לכמות מרובה, לכן מפרשים כצד השני. וכיון שאלף פעיות הוא מספר גדול מדי, ואין מספר סתמי אפשרי גדול ממאה לכן מעמידים במאה.)