סגור X    הדפס      הורד קובץ 


ב"ק כ"ב: השולח את הבעירה (לא ילפותא)

השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכו' אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה לא שנו אלא כשמסר לו גחלת וכו' ורבי יוחנן אמר אפילו שלהבת פטור קסבר צבתא דחרש קא גרים לא מיחייב עד דמסר ליה גווזא סילתא ושרגא.

וברש"י שלהבת פטור ר"י לטעמיה דאמר אשו משום חיציו והכא חיציו דחרש הן. וסילתא עצים קטנים דהאי ודאי פושע הוא.

א) צריך לבאר מדוע רק בשלהבת ולא בגווזא סילתא ושרגא אמרינן חיציו דחרש הן.
עי' נחלת דוד ד"ה ועוד נראה שמפרש בדברי הנמק"י לקמן ס': שבשלהבת פטור לר"י כיון שמעשיו של חרש גרמו וחרש עביד אדעתא דנפשיה, בגווזא וסילתא חייב משום ששם לא הוליך האש לגדיש רק שהרבה המדורה עד שהלכה ברוח מצויה וכיון שעיקר הנזק נעשה מעצמו ע"י הליכת האש תו הוי כשורו ול"א צוותא דחרש קגרים. לכאורה החילוק הוא בין שהחרש עשה את האש לראויה להזיק שאז אין מעשה החרש נחשב, ובין כשהאש היתה ראויה להזיק אבל לא את הניזק והוא הביאה למקום הנזק שאז הבעלים. אבל עי' תוס' ס'. ד"ה ליבה שאם יכול להזיק ואח"כ ליבתה הרוח יש יותר סברא לחייב מאשר אם הרוח עשאתהו ראוי להזיק. א"כ כשהחרש עושה את האש ראויה להזיק ע"י הרוח יש יותר סברא ליחס את האש לחרש ולפטור את הנותן לו.
ועי' נמק"י שם שלא כתב אלא שבמסר לחרש שלהבת החרש הוליכה למקום שיכולה להזיק ברוח מצויה ובמסר לו גווזא סילתא ושרגא החרש הדליקן במקומם והלכו ברוח מצויה והזיקו.

ב) לא מסתבר לומר שבגווזא וסילתא החרש לא יכול להתאפק מלהדליק במקומם והוה אנוס ולכן המעשה לא מיוחס אליו, אין זה משמעות "ודאי פושע הוא", דהו"ל למימר דהשתא לאו חיציו דחרש הן.

ג) אולי יש לומר שבעלמא באש המעשה מתיחס אל המבעיר מיד עם ההבערה, וכמ"ש הנמק"י כאן ד"ה אשו משום חיציו. אבל אין זה אלא כשהאש עומדת ודאי להגיע לחפץ הניזק, או אפילו אינה מחוסרת אלא רוח מצויה, אבל אם היא צריכה עוד מעשה שספק אם יעשה חוץ מהרוח המצויה כדי להגיע לדבר הניזק, אין שֵׁם מבעיר חל עליו אלא אחר שנעשה אותו מעשה נוסף, אפילו היה ישן (לא מת) בזמן העשיה הנוספת.

ד) במוסר לחרש שלהבת כיון שמיירי שצריך עוד להביאה למקום שתזיק ע"י רוח מצויה וספק אם יעשה זאת, אין שֵׁם מבעיר חל על המוסר לו אלא אחר פעולת החרש, לכן אם חל שֵׁם החרש על הפעולה בכוחו למנוע את שם המבעיר מלחול על המוסר, ואילו בסילתא קרוב לודאי שהחרש יבעיר במקומו וכבר חל על המוסר שם מבעיר, ואין בכח חלוּת שם החרש להפקיע ממנו שם זה.
להסבר זה מה שלא חל שם מבעיר על המוסר שלהבת לחרש הוא משום שהתוצאה מתיחסת לחרש וזה נגד התיחסות למוסר לו. בכח החרש למנוע את חלות ההתיחסות לַמוסר אבל לא להפקיע ממנו שם זה.
בשני המקרים עיקר שם מבעיר של התוצאה הסופית חל על החרש, אבל היות החרש עיקר יכול רק למנוע מהמשלח להעשות מבעיר ולא מפקיע ממנו שם זה.

ה) לכאורה כיון שאילו לא הזיקה האש לבסוף, כגון שאנשים כיבו אותה, אין חיוב על המבעיר, א"כ שם מבעיר חל רק אחר ההבערה אלא שחל למפרע. ובדבר כזה בפשטות בזמן עשית החרש יש כאן מניעת שם מלחול גם בגווזא וסילתא. וזה דלא כמ"ש.
אבל הנמק"י הזכיר בעניין את מת לפני שנעשה הנזק שחייב, והרי במת כיון שאין על מה לחול שם מזיק אינו חל גם למפרע, כענין מ"ש בחולין ל"ו. לר"ל דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף. שאם נתנגב דם השחיטה לפני שנגמרה, שאינו מכשיר כיון שבשעה שחל שם שחיטה אין לו על מה לחול.
וצריך לומר שדין מזיק באש כאן הוא כדרך ר"י שם שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ואף אם נתנגב הדם קודם גמר שיחטה הריהו מכשיר, אלא שאם נפסלה השחיטה איגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל. כלומר יש פעולת שחיטה והפסול גורם למפרע שלא תהיה שחיטה. גם כאן נאמר שאי ההנזקות גורם למפרע שלא יהיה שם מזיק למבעיר.
אולי מחלוקות ר"י ור"ל כאן ושם תלויות זו בזו.

ו) אפשר לומר גם אחרת מאות ד'. מה שמונע בשלהבת את ההתיחסות למוסר אין זו התיחסות ההבערה הסופית לחרש, אלא המונע הוא שכשהחרש עושה את הפעולה פעולה זו מתיחסת אליו ולא אל מי שלא עשה. בשלהבת פעולת החרש דרושה להתיחסות ההבערה למבעיר, עד שלא נעשתה אין המוסר נחשב עושה ההבערה, כנ"ל אות ג', לכן כשחרש עשה אותה והיא מתיחסת לחרש אין היא מתיחסת למבעיר וחסר מה שייחס את ההבערה למבעיר. בגווזא וסילתא ושרגא, כשקרוב לודאי שתהיה הבערה ראויה להזיק ע"י החרש, כבר חל שם ההבערה על המבעיר ולא צריך לזה את הפעולה של החרש, לכן אין התיחסות הפעולה לחרש מפריעה לזה שתחול על המבעיר.
אמנם רק הַוַדאות שהחרש יבעיר היא הגורמת שההבערה תתיחס למוסר לו, אבל כיון שאין הודאות כשלעצמה גורמת לחרש שם מבעיר, שאין הודאות יכולה לתת משמעות אלא לִפְעולה שכבר נעשתה, שוב אין מה שימנע את שם מבעיר מלחול על המוסר.

ז) לולא דברי הנמק"י ס': אפשר היה אולי לומר כעין הנ"ל בפשטות יותר, שדברי הנמק"י כאן שהמעשה נחשב כנעשה בתחילתן אינם קיימים אלא כשהנזק עומד ודאי להֵעָשות ואין צריך אפילו רוח מצויה כדי שיעשה, ורק אז חל שם מזיק בשעת העשיה. בגווזא ושרגא הסיכוי שיזיק הוא קרוב לודאי לכן יש שם מזיק למוסר עם המסירה. במסר שלהבת הספק שיהיה נזק הוא כשל רוח מצויה, אין דרך החרש להוליך תמיד למקום שיהיה נזק מהאש, ואין חל על המוסר שם מזיק אלא כשכבר לא צריך לרוח.