סגור X    הדפס      הורד קובץ 


פסחים כ"ה. אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה היכי דמי אי נימא דאיכא סכנה אפילו עצי אשירה נמי ואי דליכא סכנה אפילו כל איסורין שבתורה נמי לא לעולם דאיכא סכנה ואפילו הכי עצי אשירה לא דתניא רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אלא לומר לך אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך.

א) עי' פני יהושע שמה שהביא כאן את "למה נאמר בכל מאדך" הוא משום דלא פסיקא ליה ד"בכל נפשך" איירי אפילו נוטל את נפשך, דהא אשכחן לר' ישמעאל שדורש וחי בהם אפי' לענין עבודה זרה, ועל דרשת ר"א קשה למה נכתב בכל מאדך. עיי"ש.
ונראה להוסיף ביאור. בקצרה. לשיטת ר' ישמעאל בכל נפשך היא דיבור התורה כלשון בני אדם. כדלהלן. יש ראיה לשיטתו מ"בכל מאדך" שלכאורה אינו יכול להדרש כמו בכל נפשך, וע"כ הוא לשון בני אדם, ממילא גם בכל נפשך מתפרש כלשון בני אדם. (עי' מגילה ג'., והשתא דאמרת מדינה ומדינה ועיר ועיר לדרשה משפחה ומשפחה למאי אתא, מוכח שדרישת מקצת פסוק תלויה בדרישת חלק אחר שלו).
ועי' ספרי דברים פיס' ל"ב, רבי עקיבה אומר אם נאמר בכל נפשך קל וחומר בכל מאודך וכו'.
ויבואר באריכת להלן.

ב) עי' משנה ברכות נ"ד., חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו' בכל לבבך בשני יצריך וכו' ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ובכל מאדך בכל ממונך דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו.
בפשטות עיקר דברי המשנה חייב לברך על הרעה למד רק מהלימוד של ר"ע בכל מידה ומידה וכו'. ו"בכל נפשך, אפילו נוטל נפשך" הוא ליהרג ואל יעבור. וכן בספרי דברים פיס' ל"ב, ובכל נפשך אפי' וכו' וכן הוא אומר כי עליך הורגנו כל היום. ובפי' רבינו הלל שנהרגים על קידוש ה'. וע"ע רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ז ובכל נפשך ובכל מאודך אפילו הוא נוטל את נפשך. וכן "ובכל מאדך בכל ממונך" בפשטות אלו דברי ר"א המובאים בפסחים כאן וכן בסנהדרין ע"ד. וביומא פ"ב. בענין יהרג ואל יעבור. וכן לפום ריהטא פשט דברי ר"ע ברכות ס"א:, שהוציאו את ר"ע להריגה, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. (אכן אפשר שהדברים על קבלתו מלכות שמים באהבה. וע"ע במאירי).
וצריך לבאר למה לא הביאה הגמרא כאן את דרשת ר"ע שבכל מאדך נצרך לברכה על הרעה.
(אין לומר שסוגית הגמרא כר"א משום שבברכות ס': לומד את דין ברכה על הרעה ממקום אחר, שכ' רב אחא משום רבי לוי מאי קרא חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה אם חסד אשירה ואם משפט אשירה וכו'. אין שם אלא תוספת סיוע לדרשת בכל מאדך, שהרי בספרי דברים פיס' ל"ב מובא כן בשם ר"ע עצמו אחר דרשת בכל מאדך).
וע"ע רמב"ם ברכות פ"י ה"ג, ובכל מאדך ובכלל אהבה היתירה שנצטוינו בה שאפילו בעת שייצר לו יודה וישבח בשמחה.

ג) בענין שטעם ר' ישמעאל הוא משום דיברה תורה כלשון בני אדם, עי' הר"ן על הרי"ף ע"ז כ"ח. שלר' ישמעאל לא משמע ליה בכל לבבך שיתן נפשו באהבתו של הקב"ה אלא שיאהב אותו בכל לב ובכל נפש ובכל מאד כענין שכתוב (מלכים ב' כ"ג) אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו.
ועי' כריתות יא., ת"ר והפדה יכול כולה ת"ל לא נפדתה יכול לא נפדתה ת"ל והפדה הא כיצד פדויה ואינה פדויה חציה שפחה וחצייה בת חורין ומאורסת לעבד עברי דברי ר"ע רבי ישמעאל אומר בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לעבד עברי א"כ מה ת"ל והפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון בני אדם. ותוס' שם ד"ה ורבי ישמעאל בשלמא והפדה כו' דברה תורה כלשון בני אדם, והכי נמי קאמר בירושלמי לשונות כפולים הן והתורה דברה בהן הלך הלכת נכסוף נכספת גנב גנבתי ור"ע פליג ובכל דוכתא דקאמר הניחא למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם אלא למ"ד וכו' היינו ר' ישמעאל ור"ע.

ד) המשנה בברכות מפורשת יותר בברייתא ברכות ס"א:, תניא רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך. רבי עקיבה אומר אם נאמר בכל נפשך קל וחומר בכל מאודך, (כן הגרסא בילקוט ובספרי דברים פיס' ל"ב) מה תלמוד לומר בכל מאודך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך בין במדת הטוב ובין במדת פורענות.
המשנה בברכות מבארת כל הצורך את "מאדך" רק לפי ר"ע. מה שהגמרא כאן שמביאה את ר' אליעזר, מסתבר משום שהוא פשוט יותר וכאן עיקר הכוונה להראות ש"בכל מאדך" ניתן להדרש, ואינו מיותר, ולכן אינו מכריח לפרש שהלשון מענין דיברה תורה כלשון בני אדם. וכמ"ש ר' ישמעאל. (וכן צ"ל בסנהדרין ע"ד. אינהו דאמור כרבי אליעזר). מקור לענין הבאת הפשוט עי' תוספות מסכת סנהדרין ל"ד:, דכתיב וביום הראות בו מכנגע נראה לי דריש ליה רבא בפ"ק דמועד קטן (ח'.) לי ולא לאורי וקרא דהכא מוקים לה דיש יום שאי אתה רואה אותו היכא דנגע נולד בחתן ונותנין לו ז' ולאיצטליתו אלא אורחא דהש"ס להביא הפשוט דאי לא כנגע נראה לי הוה מוקמינן קרא דהכא ביום ולא בלילה וכה"ג איכא בכמה דוכתין. (עי' תוספות כריתות ט"ו. ד"ה ערות ובמגילה כ'. תוד"ה דכתיב(.

ה) ר' ישמעאל אומר כאן דברה תורה כלשון בני אדם. וודאי פשט הכתוב אינו כר"א ור"ע, וכמ"ש בספרי דלעיל אות ג' אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, משמע שפשט "מאד" כענין נפש. אבל אין זה מספיק כדי לומר דברה תורה כלשון בני אדם. עי' תוספות בבא מציעא ל"א: ד"ה דברה תורה, וא"ת וכי לית להו כל הני דרשות דלעיל וכו' וי"ל דדוקא הכא בהני תרי קראי אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם משום דמוכחי קראי. וע"ע ס' כריתות לשון לימודים שער א' סי' ל'. וצריך לבאר מה ההוכחה כאן.
נראה, שההכרח של ר' ישמעאל לא לדרוש את בכל נפשך אלא כפשוטו הוא משום היתור של בכל מאדך.
עי' דברים ד' כ"ט ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. ודברים י' י"ב, ולעבד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, ודברים כ"ו ט"ז, ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך, ודברים ל' ב', ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו וכו' אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. שם לא אומרים ענין נטילת נפש. היינו משום שלא נזכר בכל מאדך.
במלכים שהובא באות ב' לא דורשים, שהרי יש הוכחה שלא כדרשות ר"א ור"ע. ואולי גם משום ששם דברי אגדה וקל יותר לומר בהם דיברה כלשון בני אדם, שהיא משום שבהם שייך יותר ענין מ"ש רש"י ויקרא ט"ז א', מתו"כ שם, ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני וזה זרזו יותר מכולם, לכך נאמר אחרי מות.


ו) גם אליבא דר"ע צריך את היתור של בכל מאדך כדי לדרוש. שמ"ש שר"ע אינו אומר דברה תורה כלשון בני אדם אין הכוונה שר"ע אינו אומר זאת כלל. עי' ברכות ל"א: אמר ליה רבי עקיבא אם כן ילכו כל העקרות כולן ויסתתרו וזו שלא קלקלה נפקדת אלא מלמד שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח קצרים יולדת ארוכים וכו' מאי אם ראה תראה דברה תורה כלשון בני אדם. אלא שבמקום הכרח גמור דורש. ושם היה לו הכרח שאין לדרוש כר' ישמעאל שעקרה שתיסתר תלד, מהסברא שאמר א"כ ילכו כל העקרות וכו'. אלא הכוונה שלר"ע רחוק יותר לומר דברה תורה מאשר לר ישמעאל. (אכן אפשר שר"ע אינו אומר דברה תורה אלא בדברי קבלה שהם אגדה, וכמ"ש למה אינו לומד ממה שהביא הר"ן).
וכן ר"א אומר דברה תורה כלשון בני אדם, עי' יבמות ע"א., ור' אליעזר האי איש איש מאי עביד ליה דברה תורה כלשון בני אדם .

ז) ביאור המחלוקת בין ר' אליעזר ר' עקיבא ור' ישמעאל בדרישת "ובכל נפשך ובכל מאדך".
יש פסוק וחי בהם הדוחק לומר כאן דיברה תורה כלשון בני אדם.
כנגד זה כאן רחוק יותר לומר לשון בני אדם כיון שיש שינוי בין המילים. בכל לבבך ובכל נפשך. שינוי גורם להדרש כמו בבבא קמא ס"ה., א"כ לימא קרא או המצא המצא או תמצא תמצא מדשני קרא ש"מ תרתי.
(עי' ירושלמי סוטה פ"ח ה"א, מה נגישה שנאמר להלן בלשון הקודש (שכתוב וענו ואמרו, פני משה, ואלו לשונות שונים) אף כאן בלשון הקודש עד כדון כרבי עקיבה דו אמר לשונות ריבויין הן (לכן "ואמרו" מקבל משמעות לשון הקדש) כרבי ישמעאל דו אמר לשונות כפולין הן וכו'. אבל שם בא לשנות משמעות אמירה למשמעות הסותרת את שאפשר ללמוד מאמירה שנאמרה בוידוי מעשר שהיא בכל לשון, כמ"ש בירושלמי שם).
נוסף לזה יש פה שני יתורים, "ובכל נפשך" ו"ובכל מאדך" והרבה יותר קשה לומר באריכות כזו דברה תורה כלשון בני אדם.
שני שיקולים אלה מכריעים שלא לומר דברה תורה כלשון בני אדם.

ח) לכאורה יש יתרון לדרוש כאן ולהכחיש את וחי בהם, שהרי רבא סובר כר' ישמעאל, כמ"ש בעבודה זרה נ"ד., אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס והדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי דאפילו באונס הא כיצד הא בצנעא והא בפרהסיא. והוא אמר להלן כ"ה:, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. (וכ"כ תוספות סנהדרין ע"ד: ד"ה והא אסתר, דרוצח ונערה המאורסה לכולי עלמא יהרג ואל יעבור) א"כ האמירה של "וחי בהם" כבר אינה שלימה, ונוח להכחיש אותה.
אכן נראה רחוק שמכח סברא יכחישו כתוב מפורש של וחי בהם. אלא נראה שאין הסברא מוציאה מ"וחי בהם" אלא גורמת שנדרוש "וחי בהם" לא על ה"יעשה האדם" בלבד, אלא על "האדם", ושיעור הכתוב אשר יעשה אותם האדם, אשר האדם חי בהם. ה"חי בהם" כולל גם את הנרצח, ממילא אין היתר לרצוח שאנו אומרים מאי חזית. (ולתוס' סנהדרין הנ"ל הלימוד על מאורסה, כאשר רצחו כן זה, היינו שחשיבות פגמה של הארוסה הוא בגדר חיים של וחי בהם. ושמא אפ"ל מכאן מקור לזה שדין יהרג הוא משום פגם, עי' שאילתות סי' מ"ב והעמק שאלה אות ד'. וע"ע תוס' סנהדרין ע"ג. ד"ה ומה לענין רודף).
א"כ אין ביטול של חלק מ"וחי בהם".
(עי' שערי תשובה לרבינו יונה שער ג קל"ט, והנה אבק הרציחה הלבנת פנים, לענין יפיל עצמו לכבשן ואל ילבין פני חבירו. והרי חייו עדיפים מהלבנת פנים, עכ"פ לטעם הראשון של רבינו יונה, (הטעם השני, כי צער ההלבנה מר ממות) ואין קיימת בזה סברתו של רבא. ולנ"ל אחר שינוי משמעות הכתוב אין לאו צריך לסברת רבא לכל מקרה. [דברי רבינו יונה כשיטת הר"ן שאביזרייהו דג"ע הוא שמעניין ג"ע ולא כתוס' שהוא מה שיכול להביא לג"ע]).

ט) מצד אחר יש מקום לומר ש"וחי בהם" אינו שלם שהרי בפרהסיא גם לר' ישמעאל יהרג מ"ונקדשתי" (סנהדרין ע"ד.). אבל שם אפשר לומר מצוה דרבים שאני כמ"ש לבטל את לעולם בהם תעבודו (ברכות מ"ז:), ממילא יש לומר שגם ביהרג ואל יעבור הדין מגדר דחויה, וממילא הכתוב של וחי בהם לא נעקרה משמעותו במקצת. (עי' תוספות פסחים נ"ט:, שעשה דרבים דחי עשה הקל אפילו לא מקיים בעידנא דקא עבר אעשה הקל. ובפשטות רק בדחיה שהיא בעידניה מסתבר לומר שיש חוסר בחלות של הנדחה, ולא כשנדחה מפני העדיף ממנו).

י) אם אין מה לדרוש מ"ובכל מאודך" יש בזה הכרעה שהכתוב בלשון בני אדם. לכן מביאים את דברי ר"א שיש אדם שממונו חביב עליו מגופו וכנגדו אמרה תורה בכל מאדך.

יא) טעם ר"ע שחולק על ר"א ואמר את דרשתו הרחוקה. נראה שעיקר דברי ר' אליעזר הם לשיטתו שבת קמ"ד:, המקיים קוצים בכרם רבי אליעזר אומר קדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא דבר שכמוהו מקיימין ואמר רבי חנינא מאי טעמא דרבי אליעזר שכן בערביא מקיימין קוצי שדות לגמליהם. הרי שלר"א יש חשיבות למיעוט לגבי כולי עלמא, ולא אומרים בטלה דעתם. ממילא אין אמירת בכל נפשך משמיעה שגם בכל הממון מגדר גילוי מילתא, אם הנפש כ"ש הממון. שהרי יש שממונם חביב להם יותר. כלומר ההשמעה בכל ממונך נצרכת גם לאדם שגופו חביב עליו מממונו.
לר"ע אומרים בטלה דעתו, לכן ר"ע מוציא את משמעות המילה "מאודך" מפשוטה והופך אותה להיות מלשון מידה. גם משאיר כמשמעות נוספת את "מאוד מאוד" שהיא קרובה לעיקר, ובזה מישב מדוע התורה נקטה "מידה" בלשון מאוד.
(גם אם אין הלימוד מבכל נפשך לגבי ממון ק"ו, אלא גילוי מילתא, שהוא מגדר דיבור בהוה, אין "בכל מאדך" אומר תוכן שהוא כבר אמור, כיון שהשיקול לומר דיבור בהוה אינו פועל כאשר על ידיו אומרים דבר הידוע ממקום אחר. ואף אם אחרי אמירת "בכל מאדך" שוב אומרים שגם "בכל לבבך" כולל את האמור ב"בכל מאדך" ע"י דיבור בהוה, זה שיקול חדש שנוצר אחרי "בכל מאדך" ואין "בכל מאדך" כשלעצמו אומר דבר האמור כבר).

יב) מזה שהגמרא מביאה את ר"א אף שבמשנה מובא כר"ע. צריך לומר שגם ר"ע היה מודה לר"א אילו לא היתה לו הדרשה של בכל מידה ומידה וכו'. והטעם שהדרשה למי שממונו חביב מגופו גרועה בעיניו, הוא שלשיטתו זה שצריך לתת את כל ממונו ולא לעבור בע"ז הוא דבר הלמד בק"ו, אכן לר"ע, עדיף לומר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב מאשר לומר דיברה כלשון בני אדם. לכן אף שהלכה כר"ע אפשר להביא את תירוצו של ר"א.

יג) טעם ר' ישמעאל שחולק על שניהם. משום שלשיטתו קל יותר לומר דברה תורה כלשון בני אדם, למול הקשיים של דרשת ר"א, לשיטה שלו ושל ר"ע, ושל דרשת ר"ע מצד ריחוקה.
המשנה מפורשת יותר בברייתא ברכות ס"א:, תניא רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך. רבי עקיבה אומר אם נאמר בכל נפשך קל וחומר בכל מאודך, (כן הגרסא בילקוט ובספרי דברים פיס' ל"ב) מה תלמוד לומר בכל מאודך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך בין במדת הטוב ובין במדת פורענות. ודברי ר"א מובאים בפסחים כאן ובסנהדרין ע"ד. וביומא פ"ב. לענין יהרג ואל יעבור.
טעם שמביאים כאן את הברייתא של ר"א בכל מאדך שיש שממונו חביב מגופו, ולא את משנת ברכות נ"ד., ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את מאדך בכל ממונך דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאוד.
אבל (אמנם במשנה נזכר שם בכל מאדך בכל ממונך וזו הדרשה שמבוארת כאן, אבל עדין היה ראוי להביא את הדרשה השניה שהיא מבוארת יותר במשנה לדון מכח מה שהובא מצהר"י וייל וברמ"א והגר"א שם שעל כל עבירה צריך ליתן כל ממונו)
בקצרה. ר' ישמעאל חולק על הדרשה של בכל נפשך ליהרג ואל יעבור בעבודה זרה וסובר ש"וחי בהם" כולל איסור ע"ז. לשיטתו בכל נפשך היא דיבור התורה כלשון בני אדם. ראיה לשיטתו שבכל "מאדך" אינו יכול להדרש כמו בכל נפשך, וע"כ הוא לשון בני אדם, ממילא גם בכל נפשך מתפרש כלשון בני אדם. לישב את הראיה הזו מביאים את דרשת ר' אליעזר ש"בכל מאדך" לאדם שממונו חביב עליו מגופו.