סגור X    הדפס      הורד קובץ 


קידושין י"ג: מלוה שאינה כתובה בתורה

הא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים אבל לא הפרישתה מחיים לא אלמא קסבר שיעבודא לאו דאורייתא וכו' והא פליגי בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינה גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות ור' יוחנן ור"ל וכו'.צריכא דאי איתמר בהא, בהך קאמר שמואל, משום דלא מלוה כתובה בתורה היא וכו'.

א) התוספות כתבו, מלוה הכתובה בתורה פי' כגון קרבנות וכו' שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שנתחייבה [שחייבתם] התורה בפירוש אבל מלוה כגון שלוה לו מעות בלא [אפי' ב]שטר אע"ג דכתיב האיש אשר אתה נושה בו לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע.
בפשטות כוונת התוס' שכיון שלא כתוב בהלואה השיעור של מה שצריך לפרוע, הרי לא כתוב הדין במפורש בתורה.
ובתוס' הרא"ש כתב שקרבנות וכו' אלמלא לא נכתבו בתורה בפירוש לא היו מחוייבים כלום אבל הלואה אע"ג דכתיב האיש אשר אתה נושה בו לא חשיב כתובה בתורה דאף אם לא נכתב ידוע היה שצריך לפרוע מה שחייב.
לכאורה כוונתו שאף שלמדים את חובת הפירעון במלוה מ"והאיש אשר אתה נשה בו" מ"מ אין צריכים ללימוד הזה.
צריך לבאר לרא"ש, הרי מסתבר שמה שגובה מן היורשים הוא מיתרון החשיבות בזה שכתוב בתורה, על הלמד בבסברא. א"כ למה יגרע כוחו אם אפשר גם לדעת את הדין בלא הכתוב. (ענין עדיפות הכתוב בהדיא עי' אות ג').

ב) הנראה. שכוונת הרא"ש שאילו לא ידענו שחייבים לפרוע מלוה אלא מדכתיב "אשר אתה נשה" הרי היה החיוב כתוב בתורה, אבל כיון שאנו יודעים זאת בלי הכתוב, הרי אין הכתוב משמיע זאת, ואין פירעון מלוה כתוב בתורה במפורש.
צורת ההשמעה שחייבים להחזיר מלוה היא ע"י השמעת הדין של הוצאת משכון. חיוב החזרת משכון נובע בהכרח מחיוב פירעון חוב, ומוכח שחייבים לפרוע חוב.
נראה שאם לא יודעים שחייבים לפרוע חוב בלי הלימוד מדין משכון, הרי כשהתורה משמיעה את דין משכון כוונתה להשמיע גם את דין החיוב הנלמד ממנו. והרי הוא כענין אין מזהירין מן הדין ובגילוי מילתא מזהירין, כיבמות ס"ח:, היינו שגילוי מילתא הוא כמפורש. עי' לעיל סי' א' קידושין ב'..
אבל אם חיוב פירעון חוב ידוע מסברא, חל על זה הכלל סברא היא למה לי קרא, ואין הכתוב אומר אותו.
מה שאין הכתוב אומר את הידוע מסברא אינו משום שזה מיותר, הרי בנידון דידן יש נפ"מ, אלא הטעם הוא כענין דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. שנראה שהטעם הוא שעיקר התוכן כבר נמצא.

ג) הענין שרק המפורש בהדיא משתעבד, היינו שעל ידי שזה מפורש קנה זכות בנכסי חבירו. עי' הלכות פסוקות קידושין, (ששון עמ' ק"ח, הובא לעיל סי' ט"ז על דף ט'.), בענין מ"ש להלן כ"ד:, נראין דברי ר"ט (שהיוצא במום א"צ גט) בשן ועין שהתורה זכתה לו ודברי ר"ע בשאר אברים, הואיל וכו' הואיל ומדרש חכמים הוא. דאע"ג דשאר אברים לשן ועין איתקוש כיון דמדרשה אתו צריך גט.
ואולי ההסבר לזה הוא שמה שמפורש הרי הוא דין חשיבות המעשה כשלעצמו, חוץ מקיום רצון ה', ואילו מה שלמד בילפותא, או בסברא, אינו נעשה אלא חיוב. ומוסבר בזה עדיפות הקרבת נסכים המפורשים על פני נסכים הלמדים. במפורשים יש חשיבות לעצם הדבר המתקיים ואילו בלמדים רק נעשה רצון ה'. ועי' בשאר מה שהובא בסי' הנ"ל.
כן מ"ש בהל' פסוקות הנ"ל שהמקדש בעידות קרובים דמדרשה דרבנן כגון אחיו וכו' קידושי ספק הוו וצריכה גט. יתפרש, שכיון שפסול אחיו אינו שבטל ממנו שם עד, אלא שאסור לסמוך אליו, הרי הקידושין קידושין, רק שאין ראוי לנהוג קולא על פיהם. ולשון קידושי "ספק" אינם ספק ממש אלא מציאות גרועה.
הסברא שמלוה הכתובה היא זכות בנכסים ואילו שאינה כתובה היא רק חוב לשלם ראיתי באבי עזרי רביעאה הל' מלוה פי"ט ה"ד ד"ה ונראה. ועי' מש"כ עוד שם.

ד) נראה פשוט שגם בילפותא אפשר ללמוד שיש לדבר חשיבות מצד עצמו. וכן לומדים מה נחשב קונם או קדושת הגוף. על פי זה נראה להסביר את שיטת הרמב"ם במנין המצוות שאינו מונה הלמד מדרשה, אלא אם מוכח בגמרא שראוי להמנות. ונֹאמר שאין הרמב"ם מחשיב לעניינים נפרדים אלא דברים שיש להם חשיבות מעבר למילוי רצון ה'. לענין מילוי רצון ה' הכל שוה. דברים שיש גילוי בגמרא שהם נמנים יכולים להמנות, משום שלמדה הגמרא שיש להם חשיבות מצד עצמם.

ה) עי' אבנ"ז אה"ע סי' ת"כ אות ד', דכיון שנתחייב ע"י שכתבה התורה הוה כשטר קנין וחשוב תפוס. עי"ש שתפוס בשטר קנין כתפוס בחפץ.
אולי כוונתו, שתורה שבע"פ כיון שמעיקרה אינה ראויה להיכתב אינה נחשבת ככתובה ואין ביד התובע דבר היוצר חיוב. כתב התורה הוא חלק משם "תורה" המחייבת. (כבוד ס"ת אינו ככבוד אשת אביו, אלא ככבוד אביו עצמו). עדיין צריך לי עיון.

ו) (בה"פ הנ"ל אות ג' משמע שאין פסולי עדות מדאורייתא אלא אב ובנו, ולא כרמב"ם עדות רפי"ג שרק קרובי האם נדר'. והרי"ף הקשה שפשטיה דקרא דלא יומתו אבות על בנים אינו בעדות. אבל רש"י על התורה מפרש בעדות אב ובן.
וצ"ל שלא יומתו יוצא מפשוטו של הרי"ף כיון שמיותר ומקבל משמעות חדשה שאפשר להכניסה למשמעות. וזה אינו דרשה. הלימוד לאחים נובע מפירוש "אבות" ו"בנים" בלשון רבים ולא בלשון סתמית. זה נובע מדרכי הדרשה ואינו מוכרח מיתור. לכן אינו פשט. הרמב"ם יסבור ש"אב ובנו" יהיו מגדר דיברה תורה כלשון בני אדם, וראוי לכלול בזה גל שאר קרובים, הדרשה של "אבות" מגלה שכאן גדר דיברה תורה.)