סגור X    הדפס      הורד קובץ 


סנהדרין י"ח· הן נכסין והוא נגלה דר"מ רי"א ומן המקדש לא יצא

משנה כהן גדול וכו' מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הן נכסין והוא נגלה הן נגלין והוא נכסה ויוצא עמהן עד פתח שער העיר דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש משום שנאמר (ויקרא כ"א) ומן המקדש לא יצא. להלן י"ט· , תנו רבנן ומן המקדש לא יצא לא יצא עמהן אבל יוצא הוא אחריהן כיצד הן נכסין והוא נגלה הן ניגלין והוא נכסה. ויוצא עד פתח כו'. שפיר קאמר רבי יהודה אמר לך רבי מאיר אי הכי לביתו נמי לא אלא הכי קאמר מן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא וכיון דאית ליה הכירא לא אתי למינגע ורבי יהודה אגב מרריה דילמא מקרי ואתי ונגע.

רש"י י"ח., כהן גדול אינו יוצא אחר המטה, דילמא אתא למינגע, והיינו דאזהר קרא ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא כלומר יתרחק מן הכיעור שלא יבא לידי טומאה וכו'. ר' יהודה, דריש מן המקדש דווקא.

א) לכאורה, הטעם שהגמ' אומרת אליבא דר"י, אגב מרריה דילמא נגע, אינו הטעם שאמרה המשנה אליביה, שנא' ומן המקדש לא יצא. (ועי' ר"ן כאן ש"מן המקדש" אסמכתא בעלמא והוכחה נזה שמחלוקת ר"מ ור"י היא מסברא. אבל עי' רש"י על התורה להלן אות ג' שהביא את לא ילך אחר המיטה).
ונראה ש"אגב מרריה" הוא חיזוק ללימודו של ר"י מ"ומן המקדש לא יצא".
ביאור העניין. טעם ר"מ שמוציא את "מן המקדש" מידי פשוטו הוא ממשמעות המשך הכתוב "ולא יחלל כי נזר משחת עליו", כלומר שלא יצא ויחלל. וזו טענת ר"מ "אי הכי לביתו נמי לא". כלומר אם "לא יצא" אינה ביציאה הגורמת לחילול, כנ"ל, היה צריך לאסור גם יציאה לביתו. ביתר ביאור. לימודו של ר"מ מ"ולא יחלל". אין לומר ש"ולא יחלל" בא לאסור חילול בידים, שהרי כבר נאמר לאביו לא יטמא, אלא בא להוסיף סייג שישמר לא להגיע לידי טומאה. ממילא לא יצא היינו כדרך יוצאים, סמוך אחר המיטה, שמא יבא להטמא.
הפירוש "יצא" כדרך יציאה, נראה שגם נכסין ונגלה אינו לגמרי לא כדרך יציאה. (אם היה לגמרי שלא כדרך יציאה גם ללא איזה הכרח לא היה בכלל "לא יצא" כעניין שלא כדרך הנאה, פסחים כ"ד:). כאן שבאים לדרוש ולעשות את "לא יטמא" ל"יעשה סייג להיטמאות", זה גורם שדי בשינוי מועט כדי שנוכל לומר שאותה יציאה לא תהיה בכלל "לא יצא".

ב) ר"י סובר שהתורה מלמדת כאן לעשות סייג לסייג, שלא יצא כלל שמא אם יצא יפשע מתוך מרירותו ויטמא. אין זה סייג אחד, כיון שאחר ששומר מרחק נדרשת פשיעה נוספת כדי להיטמא מתוך מרירות. בעלמא לא היה לומד סייג לסייג, ורק כאן שהפשט הוא "לא יצא כלל" מפרש ר"י שהתורה חידשה סייג לסייג. אילו לא היה חשש ל"אגב מרריה" לא היה אומר ש"לא יצא" דוקא כיון שלא היה מתפרש עם "ולא יחלל" כנ"ל.
כלומר ר' יהודה צריך את שניי הטעמים, הטעם שאמרה המשנה שכתוב "לא יצא" והטעם של הגמ' אגב מרריה.
המחלוקת, לר"מ עדיף להעביר את "לא יצא" ללא יצא כדרך יציאה אחר המיטה ולהשאיר שחידוש התורה הוא רק סייג אחד, ולר' יהודה עדיף להשאיר את "לא יצא" כפשוטו לגמרי, לא יצא כלל, ולומר שהתורה חדשה כאן סייג לסייג.

ג) רש"י עה"ת ויקרא כ"א י"ב, ומן המקדש לא יצא, אינו הולך אחר המטה. ועוד מכאן למדו רבותינו שכהן גדול מקריב אונן, וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה. ולא יחלל את מקדש, שאינו מחלל בכך את העבודה שהתיר לו הכתוב, הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל. עכ"ל. (ועי' רמב"ן שם שהקשה, שאם הכתוב התיר בכהן גדול שאינו צריך לצאת מן המקדש מפני אנינותו כהדיוט אבל יכול הוא לעבוד כשהוא אונן, אם כן אין בכאן אזהרה כלל שלא יצא אחר המטה.).
נראה שהלימוד השני נובע מכך שהלימוד הראשון מן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא, שפי' רש"י על הגמ', הוא יציאה מהפשט, הנובעת מהמשך הכתוב "ולא יחלל". (כעי"ז במשכיל לדוד שם).
לכן משאירים את הפסוק בפשט שאינו יוצא מן המקדש. וכיון שאין מקרא יוצא מידי פשוטו היינו מפשוטו לגמרי, (עי' יבמות כ"ד. כתובות ל"ח: רש"י סנהדרין ט"ו: ועוד) מקבלים את הפשט באופן חלקי, ועוברים מהתוכן "חייב לא לצאת" לתוכן "רשאי לא לצאת" שהרי בכלל חייב לא לצאת קיים גם רשאי לא לצאת. כיון שאסור להכנס למקדש שלא לצורך עבודה, כמ"ש רש"י עירובין ק"ה. ד"ה דלא אפשר, בהיכל לא עיילי לוים, דאפילו כהנים אסירי למיעל אלא לעבודה, כדכתיב (ויקרא ט"ז) ואל יבא בכל עת אל הקדש, זה היכל, מבית לפרוכת זה לפני ולפנים. ומן הסתם אסור גם להשאר במקדש כל שאינו הולך לעבוד, מוכח שכהן גדול אונן רשאי לעבוד.

ד) ועי' תוספתא סנהדרין פ"ד, אמרו לו לרבי יהודה אינו אומר ומן המקדש לא יצא אלא בשעת עבודה בלבד. (וצריך להסביר, הרי גם ר"מ מודה שאינו מלוה את המת אפילו שלא בשעת עבודה). ונראה שטענה זו באה לענות על טענתו של ר' יהודה שאין ראוי לצאת מפשט "לא יצא", ולומר שהפשט נשאר לענין פסול עבודה.
(עי' עזרת כהנים על התו"כ שמיני מילואים פיס' מ"ב, לא יצא ויניח עבודתו אלא יעבוד ולא יחלל בכך את עבודתו. ולא ביאר מנין לנו ש"יצא" היינו יניח עבודתו. עכ"פ ללא מ"ש לעיל איני מבין איך זו טענה נגד ר' יהודה).
אכן רש"י שסתם "לא ללכת אחר המיטה" שבפשטות משמע לא ללכת לגמרי, כר' יהודה (וכ"כ הרא"ם), סובר שגם ר' יהודה מודה שדורשים גם את הפשט לעניין היתר, אלא שעדיין סובר שעדיף לדרוש את הדרש לא יצא אחר המיטה קרוב יותר לפשט, שלא יצא בכלל, אף שזו גזירה לגזירה. ועי' סנהדרין פ"ו., סתם ספרא רבי יהודה ותו"כ שמיני מילואים המ"ב, ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה.

ה) ומה שר' יהודה דורש את ומן המקדש לא יצא גם לעניין חילול עבודה, עי' בתו"כ שמיני הנ"ל, ומפתח אהל מועד לא תצאו יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ת"ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי וכו' בשעת עבודה. כלומר הדרשה נובעת מהבעיה שנוצרה בביאור ומפתח אהל מועד, שאין לומר לא תצאו כלל הרי צרכי הגוף מחייבים יציאה, ונוצר ספק מהו הגבול, לכן הפשט נדרש גם לזה. (בעניין דרישת דרשה נוספת כדי לפתור בעיה הארכנו במקומות רבים).
אכן לר' יהודה אין זה הפשט ולכאורה לא היה לרש"י להביאו. ונראה שדרך רש"י בתורה לא להכריע במחלוקת תנאים ומ"ש ברישא "אינו הולך אחר המיטה" יכול להתפרש גם שאינו הולך סמוך אחר המיטה וכר"מ. ולאפשרות זו, שאינו מחלל עבודה הוא הפשט, לר"י הוא דרש. והביא את שתי האפשרויות כדי לא להכריע.
(עי' רש"י בבא קמא ק"י. ד"ה נותנו לכל כהן שירצה, דכיון דכהן גדול מקריב אונן דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא אם מת אביו ואמו דהוי אונן אפילו הכי מקדושתו לא יצא ולא יחלל כלומר דעבודתו שיעבוד באנינות לא תתחלל הא אחר הדיוט שלא יצא חילל.

אכן לשונו בפירוש התורה, וכן משמעו אף אם מתו אביו ואמו אינו "צריך" לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה, לא משמע כדבריו בב"ק).


ו) במ"ש אות ב' מיושב מה שמצאנו לכאורה מחלוקת הפוכה עם ר' יהודה. יומא ב'. לר' יהודה מתקינים לכהן אשה אחרת שמא תמות אשתו ולחכ' אין לדבר סוף, כלומר לר' יהודה מחלקים בין יש חשש קטן לגדול, ולחכ' אין לחלק וממילא אין לגזור כלל, ואילו כאן לר' יהודה אין להתיר כלל משום שאין לחלק בין חשש היטמאות ללא שמירת מרחק לחשש היטמאות עם שמירת מרחק. ואילו לחכ' מחלקים.
לנ"ל מיושב. גם כאן היה ר' יהודה מחלק בין הליכה מרחוק ובין אי יציאה כלל, ומה שאינו מחלק הוא רק משום פשט הכתוב.
וכן בתוספתא פרה פ"ב ה"א, ר' יהודה אומר משמרין אותה שלא לעבוד בה כל עבודה אמרו לו אם כן אין לדבר סוף הרי היא בחזקתה כשרה. גם שם חשש חכ' הוא שמא תמצא שעבדו בה, ולר"י לא חוששים לזה.
ועי' בירושלמי פסחים פ"א ה"ג, רבנין דקיסרין בשם רבי אבהו אין חוששין שמא גררה חולדה (מבית לבית א"כ מעיר לעיר אין לדבר סוף) וכרבי יודה חוששין. ועי' קרבן העדה שכמו שר' יהודה סומך לטהר מי שהאהיל על מקום של נפל משום שודאי גיררה חולדה כל שכן שחושש שחולדה גיררה חמץ למקום אחר לחומרא. כלומר טעם ר' יהודה שהחשש שמא גיררה חולדה מספיק כדי שלא נוכל להתעלם ממנו, לכן גוזרים גזירה המחלקת בין החששות.

סיכום. גם לר"מ וגם לר' יהודה מן המקדש לא יצא נדרש בגלל ולא יחלל שאינו יוצא מקדושתו. ונחלקו רק שלר' יהודה נשאר לא יצא גם לפשט שלא יצא מן המקדש כלל לאחר המיטה ולר"מ עדיף לא לדרוש את פשוטו לעניין זה כדי שלא תהיה גזירה לגזירה, א' לא יצא אפילו בריחוק כדי ב' שלא יפשע ויתקרב.
ר"מ לא חושש לצאת לגמרי מפשט מן המקדש, בדין אחר המיטה, משום שדורש את הפשט לעניין חילול עבודה. גם ר' יהודה דורש את הפשט לעניין חילול עבודה כדי לפשוט בעיה של מפתח אהל מועד.