סגור X    הדפס      הורד קובץ 


פסחים כ"ג: קסבר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא

דר' יהושע בן לוי וכו' אי סבר לה כרבי יהודה תיפוק ליה מהיכא דנפקא ליה לרבי יהודה מלכלב תשלכון אתו קסבר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא.

א) עי' לעיל כ"ב., ורבי מאיר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היא. וכן לעיל כ"ג:, איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה חזקיה סבר לא יאכל למעוטי הני אֹתוֹ למעוטי חולין שנשחטו בעזרה רבי אבהו סבר אתו למעוטי הני חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא נינהו.
שם ושם אפשר להסביר שעדיף לדרוש "אותו" לכל איסורים, וטעם ר"ם וחזקיה שדורשים "אותו" לחולין בעזרה, משום שלכל איסורים יש כבר לימוד.
אבל כאן, ר"י ב"ל אינו לומד כר' יהודה ש"אותו" לכל איסורים שבתורה משום שלומד "אותו" לחולין בעזרה. (וכן לשון ר"ח כ"ב., ואי אתה משליך חולין בעזרה וקרא בנבילה למיסר כל איסורין בהנאה. משמע שרק שהדרשה לחולין בעזרה קודמת לדרשה של שאר איסורים, עכ"פ אינה נובעת ממנה). וצריך טעם למה ר' יהושע בן לוי חולק על שיטת ר' אבהו וסובר שעדיף ללמוד לחולין בעזרה אף שאינו דומה לבשר בשדה טריפה כחמץ ושור הנסקל, בחולין בעזרה לא כתוב לאו. ומה דעת ר' אבהו.

ב) כ' רש"י לעיל כ"ב., לר' אבהו אליבא דר' יהודה, אותו אתה משליך כו' כל איסורין שנאמר בהן לא תאכל כגון זה, ומדאיצטריך קרא למשריה לא מצי למילף טעמא דאי לאו אותו הוה אמינא קרא למצותיה איצטריך שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה. לרש"י "אותו" מלמד ל"לא יאכל חמץ". אותו גורם שלכלב תשליכון אינו מצוה אלא רשות.
הטעם שללא "אותו" היינו אומרים שלכלב תשליכון זו מצוה, הוא שעדיף לומר שקרא לגופיה, ולא לגלות לעלמא, ולומר ש"אכילה" היא הנאה. יסוד זה בתוספות יבמות ג': ד"ה טעמא, לא ה"ל לתנא למדרש עליה לאיסורא ולא יצטרך לגופיה אלא לאשמעינן דבעלמא דחי אלא ה"ל למידרש להיתירא וכו' דמסתבר טפי למדרש הכי ולאוקמי קרא לגופיה.
אחר שכתוב "אותו", למעט אחרים, יש בקרא כבר אמירה שבאה ללמד לעלמא ושוב עדיף לומר שכל המקרא כזה. היינו שמגלה לכל איסורין שנאמר בהן לא תאכל.
(עי' מגילה ח'. והשתא דאמרת מזובו לדרשא וכי יטהר הזב מזובו מאי דרשת ביה. משמע שכיון שנדרש משהו בענין ראוי לדרוש את כולו. ועי' מגילה ג'. השתא דאמרת מדינה ומדינה ועיר ועיר לדרשה משפחה ומשפחה למאי אתא. וסנהדרין נ"ו: תנא דבי מנשה אי דריש ויצו אפילו הנך נמי. ועוד. מוכח שאם מקצת קרא נדרש זה גורם שידרש כולו, כנ"ל יש לומר שאם מקצת קרא נאמר שלא לצורך גופו זה מעדיף לומר שכל הקרא באופן זה).

ג) או שֶׁנֹּאמַר. "לכלב תשליכון" יש שתי אפשרויות לפרשו. או שבא לומר היתר, שמותר בהנאה, וזאת ידענו גם אילו שתקה התורה, שהרי לא נזכר איסור הנאה, וקרא לגלות שבכל מקום אחר יש איסור הנאה. או שבא לאמר חיוב, שחייבים לתת טריפה לכלב. ללא "אותו" מעדיפים לומר שבא לגופו, לומר חיוב, אחר שכתוב "אותו" עדיף לומר ש"אותו" בא לפרש את "לכלב תשליכון" מאשר לומר דבר חדש.
או גם אפשר לומר ששתי האפשרויות הנ"ל של פירוש לכלב תשליכון אינן יוצאות מידי ספק גם אחר שמכריעים מכח העדיפות ש"לכלב" בא לצורך גופו, ןעדיף לומר ש"אותו" בא לפשוט את הספק שבין שתי האפשרויות וללמד ש"לכלב" בא לומר היתר. (לצד הקודם, הכרעה ש"לכלב" בא לצורך גופו מוציאה את לכלב מספק, אבל עדין זה ש"לכלב" הוא היתר נשאר כאפשרות, שנאמרה כבר ועדיף ל"אותו" לומר אותה מאשר לומר דבר שלא נאמר עדין.

ד) אחר שיש פה אמירה של פירוש "אכֹל", שהוא כולל גם הנאה, הבעיה היא לאיזה אכילה מפרשים אותה. האם של לא יאָכל חמץ או של כי ירחק ואכלת שממנו למדים לחולין בעזרה.
דעת ר' אבהו אליבא דר' יהודה, אם לכי ירחק ואכלת, היינו שמותר גם ליהנות בכי ירחק, בלא החידוש ידענו היתר הנאה, כיון שנאמר היתר אכילה, הרי אכילה יש בה גם הנאה. וע"כ השמעת התוכן של הנאה נצרכת לאיסור חולין בעזרה, השמעה שהיא לא לגופו. (ועליו אין גילוי שיש עדיפות ללא גופו, שהרי כי ירחק ואכלת מזכיר אכילה ואפשר ללמוד מזה שרק לאכילה צריך ריחוק). לכן עדיף לומר ש"לכלב תשליכון" מגלה על לא יאכל חמץ.
(כאן אין לדון שהשמעה לגבי משמעות מילה הדיון בה הוא לפני התחשבות בתוכן, ולכן קודם נאמר "ירחק ואכלת היינו בהנאה, ואח"כ נדון לאיזה מצורך בא הלימוד. הרי השמעה לגבי מילה שאין בה שום חשיבות לגבי התוכן אינה נעשית. לכן שהדיון בתוכן המילה הוא דיון אם לדרוש אותה, והוא חייב להיעשות גם כשדורשים משמעות מילה בלבד. תוכן שאינו לגופו רחוק מלהדרש).

ה) לר' יהושע בן לוי לכאורה יש לומר. "אותו" היא השמעת תוכן, שהנאמר כאן אינו קיים במקום אחר, ולא פירוש של "תאכלו". יש כאן השמעה ישירה למקום אחר שדינו שונה מ"לכלב תשליכון" היינו שאסור בהנאה. (לגבי מקום אחר אין צריך להשמיע שאין מצוה לתת לכלב, הרי נאמר בנבילה שמותר להינות ולמכור לגוי ומנלן ללמוד מטריפה דוקא) ואין כאן השמעה על לשון אחרת שיש לדון בה אם היא לגופה, כמ"ש לר' אבהו דלעיל.
(ריב"ל מודה שלכלב תשליכון אינו מצוה לתת דוקא לכלב אלא הופך להיות אמירת היתר. וגם מודה שבעלמא כשיש אמירה עדיף לדון מכוחה מאשר מכח מיעוט. ולכאורה ראוי לומר ש"אותו" מפרש את לכלב תשליכון, כנ"ל לר' אבהו, ולא משמיע תוכן. אלא ר' יהושע בן לוי סובר שהאמירה לכלב תשליכון, אף אם גורמת ש"אותו" יעלה עליו, לא מוסיפה תוכן מיידי על "אותו", שהרי בלא זה מתמעט היתר אכילה במקומות אחרים, לכן הוא נחשב כענין לשון שנשנית בשביל דבר שנתחדש, ולא דנים מכחה).
מצד התוכן עדיף ללמוד לתוכן הדומה לו, למד מעניינו. והוא חולין בעזרה שיש בו ענין מחיצה, "בשדה", ועי' להלן.

ו) לתוס' אם ידוע איסור אכילה בחולין בעזרה לכ"ע עדיף להעמיד את "אותו" למעט חולין בעזרה. בתוס' ר"ש ובתוס' הרא"ש שם הלשון, הוה ליה לאוקמי טפי לענין חולין בעזרה שהמחיצה גורמת להם לאסר "דומיא" דבשר בשדה טריפה לא תאכלו "דאיירי" בבשר שיצא חוץ למחיצה.
כלומר לכ"ע "אותו" נחשב כגילוי תוכן בלבד, כמ"ש לר"י ב"ל לעיל בסמוך.

ז) רש"י כ"ב. כ' וז"ל, והכי משמע אותו שנאסר משום חוץ למחיצה אתה משליך לכלב "דהא מהאי קרא ובשר בשדה טרפה נפקא לן איסור מחיצה" כגון הושיט העובר את ידו בשעת שחיטה (חולין ס"ח:). משמע שרק משום שענין מחיצה מפורש ב"לכלב תשליכון" הוא מכריע את האפשרות ללמוד לחמץ. רש"י מסביר שענין מחיצה מפורש כאן, כלומר מה שיש עדיפות לחולין בעזרה אינו מענין למד מעניינו, ענין מחיצה, כמ"ש לתוס', אלא העדיפות היא שענין מחיצה הוא הענין שעוסק בו והשמעה לגביו אינה השמעה לענין אחר.
נראה שלרש"י אין למד מעניינו מספיק להעדפה, משום שאחר שלמדים שיש איסור הנאה בחולין בעזרה למדים שתוכן כי ירחק וזבחת "ואכלת" הוא הנאה. וגם אם עיקר הלימוד הוא מתוכן "אותו" מ"מ כתוצאה מהלימוד "ואכלת" אינו לצורך גופו. לכן רש"י מצריך שעצם הלימוד לחולין בעזרה יהיה לצורך גופו, ובזה יהיה עדיף על לימוד לצורך חמץ. עדיפות זו אף שהוא חלשה ה"גופו" כאן אינו ממש גופו אלא ענין מחיצה, מ"מ היא בעיקר הדיון, התוכן של "אותו" ולא תוצר שלו, התוכן של אכילה.
לשיטת תוס' אפשר אולי שמשמעות של ביטוי אינה משתנה ממשמעותה הראשונה אחר שהתוכן השתנה ע"י דרשה. ממילא אין דיון על אכילה. אפשר גם שהמשמעות משתנה רק אחר גמר הדיון של הדרשה, ולא קובעים כלום ע"י משמעות זו.

ח) עי' ר"ח סוף כ"ג: ואם אינו ענין לגופו (אשר יובא לא תאכל באש תשרף) תנהו ענין לכל איסורים שבתורה "שאסורים באכילה" (נוסף מכת"י אחד) שיהו אסורים אפילו בהנאה.
לר"ח אם לימוד תשליכון "אותו" לאיסור הנאה בחולין בעזרה הוא רק אם למדים קודם אכילה מ"כי ירחק וכו' וזבחת ואכלת", למסקנה שלמדים לריב"ל מבאש תשרף לכל שאסור באכילה, האיסור כולל גם חולין בעזרה. והרי הגמ' אומרת שלריב"ל "אותו" נצרך לחוב"ע.
ע"כ לר"ח "אותו" מגלה ש"ירחק ואכלת" למדים ממנו מכלל הן לאו, שבעזרה אסור באכילה, ואסור גם בהנאה.
לרש"י שהגילוי לכל שנאמר לאו באכילתן אין הלימוד כולל חולין בעזרה.
לא מסתבר שר"ח יסבור כתוס' שעדיפות חולין בעזרה משום ששוה לענין שמחיצה גורמת, הרי אין ידוע עדין שיש לאיסור אכילה עם מחיצה, אלא כרש"י שגוף האמירה נזכר בה מחיצה, ועניינו ללמד למקום שיש בו מחיצה אף שמחדש בה גם איסור אכילה וגם איסור הנאה.
א) משמע שאם חולין בעזרה אסורים דאורייתא עדיף ללמוד להם מאשר ללשון אכילה של חמץ.
עי' תוס' הרא"ש ותוס' הר"ש שמשום שמצאנו איסור שנובע ממחיצה בשדה טריפה. (אבל שם לא מחיצת החוץ אוסרת אלא העדר מחיצת הפנים. ואילו כאן רוצים שמחיצת הפנים תעזור. אולי לכן תוס' שלנו לא מביא את הסברא הזו. אבל רש"י מפורש כ"ב. שענין מחיצה שהוזכר ב"בשדה" מלמד לעניינו לגבי פנים מחיצה).
אולי יש להסביר.
אם הלימוד הישיר הוא גילוי ש"אכילה" כוללת הנאה, עדיף ללמוד לכל לא תֹאכל שבתורה מאשר לכי ירחק ואכלת בשעריך, ששם הלימוד אינו לגופו, הרי אם מותר באכילה מותר גם בהנאה, באכילתו נהנה, אלא החידוש הוא בעקיפין, מכלל הן לאו, במקום קרוב לא "תאכל". וזה גרוע כמ"ש תוס' "עליה" ביבמות, שתוס' חגיגה מתרץ אחרת.
אם הלימוד הישיר אינו גילוי לתוכן "אכילה" אלא הוספת דין עדיף להוסיף למקום שאין אמירה מפורשת של אכילה, שם הפשט הוא רק אכילה מדלא נאמר הנאה, אלא לכי ירחק ששם במכלל האוסר מקום קרוב אין התיחסות להנאה.
לכן הלימוד "אותו" כלעצמו עדיף להעמיד לחולין בעזרה.
כיון שעדיף לומר שהתוס' לא חולקים על תוס' שאנ"ץ בעיקר משום שהסברא כבר נמצאת ברש"י, נאמר.
העדיפות של חולין בעזרה היא לימוד מעניינו. אם הדיון הוא על משמעות הכתוב, עוד לא הגענו לתוכן ועדיף ללמוד לצורך גופו, אם משמיע תוכן הרי דנים על התוכן הדומה, יש בו ענין מחיצה.
יש הבדל בין לשון רש"י בענין מחיצה ובין לשון הר"ש. לשון רש"י דהא מהאי קרא ובשר בשדה טריפה "נפקא לן" איסור מחיצה. משמע שדן על ההשמעה. לשון הר"ש, הוה ליה לאוקמי טפי לענין חולין בעזרה שהמחיצה גורמת להם לאסר "דומיא" דבשר בשדה טריפה לא תאכלו "דאיירי" (היינו הוא איירי) בבשר שיצא חוץ למחיצה. משמע שהעניינו היא מדמיון חולין בעזרה לטריפה, ולא מזה שפרשת "אותו" עוסקת במחיצה.

לשיטת התוס' כ"ב. ד"ה חולין שהמחלוקת היא האם יש כלל איסור אכילה בחוב"ע, לכו"ע אם יש לימוד לאסור אכילה בחולין בעזרה עדיף ללמוד לשם.
לרש"י כ"ב. לכו"ע יש איסור אכילה בחולין בעזרה, והמחלוקת בין ר"מ ור"י היא האם ללמוד "אותו" שהוא מיעוט של תוכן לחוב"ע שהוא עדיף כנ"ל, או ש"לא תאכל כגון זה" שיש ספק להיכן ללמוד איסור הנאה ולמדים מעניינו.
רש"י כ"ב.