סגור X    הדפס      הורד קובץ 


ב"ק י"ב: בלימודו של ריה"ג שקדשים קלים ממון בעלים רק מחיים

דתניא ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי והתנן המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת לימא דלא כרבי יוסי הגלילי אפי' תימא ר' יוסי הגלילי כי אמר ר' יוסי הגלילי מחיים אבל לאחר שחיטה אפילו רבי יוסי הגלילי מודה דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו.

א) לכאורה החילוק בין קדשים קלים לקדשי קדשים הוא שקדשים קלים בעלים אוכלים ואף שזכות זו לא מועילה לכוהנים, אלא משולחן גבוה זכו, אין זכות זו יכולה ליצור בעלות אלא להשאיר. כענין רבנן דר' נתן בענין שכל שנראה לגר אינו פוקע משם מאכל עד שיפסל לכלב. וכן יש לומר לשיטת רש"י י"ג. בחילוק למה קדשים קלים ממון בעלים ודשלמים ואינו ממון כהנים בבכור. (ומה שהקונה מבעלים קונה הוא מגדר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו). אם זה נכון היה ראוי שגם אחר שחיטה יהיו האברים ממון בעלים ולא זכיה משולחן גבוה. שהרי זכות בגלל העתיד חשובה יותר לאחר שהתקיימה מאשר בזמן שעתידה להתקיים, כמו שאמרו בפסחים (ו.) שר"ש לא אמר גורם לממון כממון דמי אלא כשאין הדבר בעין שכבר גרם לו להתחייב ממון, אבל חמץ שחייב באחריותו צריך לימוד מיוחד כיון שעדיין לא אבד ועדיין לא התחייב השומר. וצריך לבאר למה למד ריה"ג רק למחיים.

ב) עי' רש"י מחיים שאחריות הוא עליו. ותמה במקנה על קידושין נ"ב: ד"ה כי קאמר בשם כל המפרשים שזה משמע כקדשים שחייב באחריותן, וחלוקה זו אינה לריה"ג, שהרי היא שייכת גם לקדשי קדשים, אלא לר"ש. וגם הרי משמע שלר' יוסי הגללי גם קדשים קלים שאמר בהם הרי זו הוו ממון בעלים. ועיי"ש מה שביאר.

ג) הנראה לבאר שמ"ש רש"י אחריות הוא עליו אינו בא לבאר חילוק בין קדשים קלים וקדשי קדשים, אלא רק בין חיים למיתה, (וחילוק זה קיים גם בקדשי קדשים, אלא ששם מטעם אחר אין לומד שיהיו ממון בעלים, וכדלהלן) , אלא הכוונה שחייב להביאו לבית המקדש, וזה קיים גם בקדשים שאינו חייב באחריותן.
עי' ספרי ראה פיס' ע"ז, רק קדשיך אשר יהיו לך וכו' תשא ובאת שחייב בטיפול הבאתו עד שיביאם לבית הבחירה ר' יהודה אומר עד שיביאם עד באר הגולה. וע"כ אינו מדבר בקדשים שחייב באחריותן, שהרי אם לא קרבו לא יצא, אף אם הביאם למקדש, עי' ר' דוד פארדו שם, אלא מיירי בקדשים שאינו חייב באחריותן וזה חידוש מיוחד של התורה שקדשים שיהיו לו חייב להביאם למקדש. ועי' רדב"ז מעשה הקרבנות פי"ח ה"ב שדין ההבאה הוא גם בנדבות.

ד) הסבר החשיבות של חיוב ההבאה.
הלימוד שמרבים לריה"ג קדשים קלים הוא דקרינן בהו בה' וכחש בעמיתו וכחש, כלומר יש דבר שהוא לה' והוא של עמיתו, היינו ממון חבירו.
כשבאים לחדש גדר ממון בהקדש עדיף לחדש בדבר שיש בו כבר קצת גדר ממון, וחיוב ההבאה מגדרי הבעלות. שהרי נאמר ב"אשר יהיו לך". קיים גדר בעלות שתוכנה חיוב כמ"ש בגמרא שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, בור ברשות הרבים וכו'. וגם קנין גזל יוצר חיוב באחריות לבהמה אם הזיקה. לפי זה באמת קדשים קלים אינם ממון בעלים לא משנשחטו אלא משהביאם לבית המקדש, ולא ירדה הגמרא לדקדק בזה, אלא נקטה לשון קצר. (ואולי משום שבקדשים שחייב באחריותן חיוב ההבאה הנ"ל הוא עד השחיטה, או ביתר דיוק הזריקה, ואין חיוב ההבאה לשחיטה משום גורם לממון בלבד. ( ורש"י ע"ו. ד"ה דר' יוסי הגלילי מיירי בשחייב באחריותן) .

ה) טעם שלמד שקדשים ממון בעלים בקדשים קלים, ולא בקודשי בדק הבית ולא בקדשי קדשים.
אפשר משום שבתו"כ חובה פ"כ למדו מדכתיב בענין מעילה "מקדשי ה'" ולא כל קדשים, שמקצת קדשים יש בהם מעילה ומקצתם אין בהם. ונראה שקדשי מזבח וקרשי בדק הבית אינם שם אחד של קדשים אלא שני עניינים נפרדים. כעין דברי ר"ת בענין כלל הצריך לפרט. לכן כשבאים ללמוד מקצת קדשים אין יכולים להוציא קדשים קלים, שהרי אינם בגדר "מקצת" אלא מין בפני עצמו. וע"כ צריך לחלק בין קדשים קלים וקדשי קדשים. וכיון שצריך להקל באחד מהם מקילים בקדשים קלים שמותרים באכילה בכל העיר ושאר קוּלוֹת.

ו) בעזרת כהנים על התו"כ חובה ר"פ כ"ב הקשה על הלימוד של ריה"ג אולי לא ריבתה התורה קדשים קלים אלא לשבועת הפקדון ומנין ללמוד מכאן שהם קדשים קלים גם לקדש בהן אשה. עיי"ש בדבריו, ונראה שעיקר כוונתו שאין נראה שיהיה חילוק בדין בין שני דברים שוים. אין ראוי לחדש בקדשים קלים גדר ממון שהוא רק לענין שבועה, זה גדר חדש ועדיף לא חדש גדרים, כיון שכך בהכרח אומרים שהתורה חידשה גדר ממון גמור בקדשים קלים.

ז) אכן עי' רש"י שהובא לעיל שאומר שמתקיים כאן בה' וכחש בעמיתו וכחש. כלומר מחדשים גדר עמיתו בקדשים קלים, שעל פיו קובעים במה חייב שבועה. ממילא ע"כ אין חיוב השבועה עצמו גדר בבעלות.
ביתר ביאור כשלמדים שגם "בה'" חייב שבועה אפשר לומר שגם שאינו ממון חייב ואז מכחישים את בעמיתו, לכן אומרים שגם הקדשים בכלל עמיתו המגביל את חיוב השבועה. וכיון ש"עמיתו" הוא הדבר המגדיר את חיוב השבועה, אין חיוב השבועה כשלעצמו יכול להיות גדר של עמיתו.
או, לפני "בעמיתו" היה חיוב שבועה גם בשאינו ממון ואין עצם חיוב השבועה עושה את הדבר לממון.

ח) מהלך הלימוד.
א) בתו"כ חובה ר"פ כ"ב עמיתו עמיתו ב' פעמים פרט לגבוה פרט לאחרים. במילים ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו יש קריאה כפולה של וכחש וקוראים גם בה' וכחש נוסף על וכחש בעמיתו. יש כאן שני כתובים המכחישים זה את זה לגבי כופר בקדשים. ממילא בחלק מהקדשים יש שבועת הפקדון ובחלק אין.
ב) לריה"ג עדיף לעשות את החלוקה בגדרים הקיימים כבר. לכן אינו מחלק בין קדשים שחייב באחריותן, שהם גורם לממון, לבין קדשים שאינו חייב, כפי שעושה ר"ש.
ג) ריה"ג אינו מחלק בין קדשי בדק הבית לקדשי מזבח, כיון שהחלוקה כאן מובילה לדין מעילה כדלהלן אות ד', ובמעילה יש מיעוט מקדשי ה', שרק במקצת קדשים חייב, קדשי מזבח וקדשי בדק הבית הם שני עניינים שונים, ולקיחת אחד מהם אינה מקצת קדשי ה' אלא דבר שלם.
ד) לגבי החלק שיש בו קרבן שבועה אם לא נחדש בו גדר של ממון אלא רק שבועה יהיה בזה הכחשה של הלימוד שרק "בעמיתו" ולכן אנו אומרים שהלימוד בה' וכחש אומר שיש בה' שהוא בעמיתו, היינו ממון גמור. (לומר שהוא ממון חלקי אבל יותר מעניין אשם גזילות תהיה הכחשה של בעמיתו). ממילא אין בממון שהתרבה מעילה, ועי' לעיל.
ה) כיון שהתחדש גדר ממון בקדשים נח יותר לחדש אותו במקום שיש כבר עניין ממון, שחייב להביאו למקדש, לכן אין קדשים קלים ממון בעלים אלא קודם שהתקיים דין הבאה.

ט) אין להקשות כיון שסופנו שלא לרבות כל קדשים קלים אלא את שיש לו חיוב א"כ נעשה את החילוק הזה בתחילת הלימוד. אין להקשות כן, שהרי לימוד זה משפיע על מן הקדשים של מעילה שלא יכללו את מה שנעשה כאן ממון, ושם החלוקה צריכה להיות לפי גדרי קדשים, והגדרים הקימים בקדשים הם קדשי קדשים וקדשים קלים. ואף שיש כלל שדיון נגמר במוקדם לפני שדנים במאוחר, הדיון במעילה שיש לחלק בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים קיים כאפשרות שהתעוררה לפני הדיון בשבועת הפקדון, שהרי היא דרשת הכתוב, ורק ההכרעה בינה לשאר אפשרויות נעשית ע"י שבועת הפקדון, ממילא הדיון שבשבועת הפקדון הוא דיון גם על מעילה.

י) טעם ר"ש שחולק על ריה"ג ודורש לענין גורם לממון כממון, נראה שהוא מעדיף לעשות חלוקה שיש לה מקום בסברא אף שנוצר גדר חדש. ועוד, יותר קל לחדש שגורם לממון גם הוא בכלל ממון, שאינו סותר מסקנה מדבר ידוע מאשר לחדש שיש קדשים שהם ממונו, דבר שללא הלימוד היינו אומרים באופן ודאי שהוא ממון גבוה. יש עוד עדיפות ללימוד שלו בזה שבאותו לימוד אין הפחתה של משמעות קדשי ה' שבמעילה מקדשים שחייב באחריותן, שהרי עיקר הבעלות לא משתנה, אלא נוסף ענין של בעלות נוספת מצד גורם לממון.

יא) לר"ש יש חיסרון ש"בה' וכחש" אינו מרבה רק "בה'" בלבד אלא כל שאינו של רעהו. ואפשר שגם זה היה שיקול של ריה"ג לחלוק על ר"ש.