סגור X    הדפס      הורד קובץ 


שבת ס''ח: מחלוקת מונבז ור''ע

ר"י ור"ל באמרי תרווייהו דוקא הכיר ולבסוף שכח אבל תינוק שנשבה לבין הנוכרים וגר שנתגייר לבין הנוכרים פטור מיתיבי כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא אחת כיצד תינוק שנשבה לבין הנוכרים וכו' אינו חייב אלא חטאת אחת ומונבז פוטר וכך היה מונבז דן לפני ר"ע הואיל ומזיד קרוי חוטא ושוגג קרוי חוטא מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה אמר לו ר"ע הריני מוסיף על דבריך אי מה מזיד שהיתה הידיעה בשעת מעשה אף שוגג שהיתה לי ידיעה בשעת מעשה אמר לו הן וכ"ש שהוספת אמר לו לדבריך אין זה קרוי שוגג אלא מזיד וכו' אמרי לך ר"י ור"ל לאו מי איכא מונבז דפטר אנן דאמרי כמונבז מ"ט דמונבז דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה.

א) כתב הרשב"א א"ל הן וכ"ש שהוספת פירוש שאף זה קרוי שוגג אבל לאו למימרא דס"ל למונבז שאינו קרוי שוגג אלא שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה דהא תניא בסמוך (ס"ט.) שגג בזה ובזה זה שוגג האמור בתורה ואוקימנא כמונבז וכו'. וי"ל דשלא היתה לו ידיעה כלל נפקא ליה לפטור' מבנין אב דמזיד קרוי חוטא ושוגג קרוי חוטא והלכך כל שלא היתה לו ידיעה כלל לא דמי כלל למזיד ולפיכך פטור ולחייבו אפילו בשהיתה לו ידיעה בשעת מעשה נפקא ליה מהיקישא דתורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה.

ב) עי' פנ"י שר"י ור"ל סוברים כמונבז רק בלימוד מבנין אב הפוטר תינוק שנשבה ולא במה שמחייב שוגג בקרבן. ועי"ש בפנ"י ס"טש על תוד"ה אמר קרא קשה לר"י מנא ליה לר"ל דרבנן דרשי הכי ובעו שגגת לאו וליכא למימר דמשמע ליה למדרש קרא הכי וכו' דהא איהו סבר כמו כמונבז. וכתב הפנ"י שלנ"ל שר"ל סברא דנפשיה קאמר מיושב.
הרשב"א להלן שם כתב ואי ליכא אלא חד הו"א דאינו קרוי שוגג אלא עד שתהא לו ידיעה אפי' בשעת מעשה השתא דאיכא בנין אב ואיכא היקישא מחד ילפינן לחיוב ומחד ילפינן לפטור. והיינו נמי דאיבעיה להו מאי טעמא דמונבז כלומר אי בכולה מילתא אבנין אב סמיך א"כ אפילו לא היתה לו ידיעה בשעת מעשה ליפטר. ופשטוה דידיעה בשעת מעשה נפקא לן מהיקישה ואהני בנין אב ואהני היקש וכדאמרן. ע"כ.
לדבריו מה שאמר ר"ע הריני מוסיף על דבריך וכו' שהיתה הידיעה בשעת מעשה, עיקר טענתו שרק היתה ידיעה בשעת מעשה יהיה חייב, ואמר "מוסיף" לרווחא דמילתא.
אין דברי הרשב"א האלה כפנ"י, שר"י ור"ל סוברים רק את הבנין אב ולמדים פטור תינוק שנשבה. וצ"ל שלפנ"י הקושיה מ"ט דמונבז היינו שפשוט לגמרא שמהבנין אב אין ללמוד אלא פטור תינוק שנשבה. היינו משום שר"י ור"ל למדו רק לזה, וצריך ביאור למה. ועוד צריך לבאר לפי זה מה אמר ר"ע הריני מוסיף על דבריך וכו' שהיתה ידיעה בשעת מעשה, למה לשיטת ר"ע אין לחלק בין לימוד פטור תינוק שנשבה ובין לימוד חיוב בידיעה בשעת מעשה.

ג) ביאור טעם למה למונבז ולר"י ור"ל אין למדים בבנין אב שגם כל שיש בו ידיעת איסור הוא בכלל שוגג. נראה שהלימוד של הבנין אב כאן הוא לימוד של משמעות הביטוי - ש"חטא" האמור במזיד בונה אב לתוכן כל "חטא" שכולל גם שיש בו ידיעה. לימוד בנין אב הוא לגלות מהמלמד על הלמד ואין ביכולתו לעקור את עיקר הלמד ולהפוך אותו למלמד.(עי' חזו"א על ריש כל שעה) לכן כאן ש"שגגה" עיקר משמעותה הוא אי ידיעה אין יכולת ללמד שהיא כולל גם ידיעה. אבל לומר שאינו חל על דבר הקרוב לאונס, אין זו סתירה לשם שוגג. שהרי שם שוגג מתיחס לידיעה בשעת המעשה, ואילו הלימוד למעט תנוק שנשבה הוא שלמדים שצריך איזו ידיעה בשביל להתחייב, וגם ידיעה שנשכחה בכלל, ידיעה שנשכחה אינה ניגוד לשגגה. (אפשר עוד לומר שהלימוד לפטור תינוק שנשבה אינן סותר את תוכן הביטוי "שגגה" משום שסיבת הפטור אינה שייכת לאי ידיעה אלא היא שום אונס. אם לא מיבעיא נאמר כרש"י ריש כריתות שבכל התורה אומר מותר אנוס הוא, אלא אף אם נאמר רק שלגבי נידון דידן אנוס הוא, עיקר הפטור הוא משום אונס ואינו משום אי ידיעה כשלעצמה. אבל אם נרצה ללמוד בבנין אב שאף כשיש לו ידיעת כרת חייב, הרי הלימוד הוא שאף שיודע, וידיעה היא היפך "שגגה", בכל זאת חייב, וזה סתירה).
עי' רש"י ד"ה מאי טעמא דמונבז אבנין אב ודאי לא סמיך למיעבד שוגג דומיא דמזיד דהאי שוגג חילוף דמזיד וליכא לדימויינהו דהאי חייב והאי פטור. נראה שהטעם "האי חייב והאי פטור" אינה עיקר הטענה, שהרי הבנין אב הוא ש"תחטא" הכתוב גבי מזיד מלמד לכל "תחטא" שאין במשמעו מיעוט לידיעה. ואין פה לימוד של דין לדין שאפשר לפרוך שאין ללמוד פטור מחיוב. אלא הטעם הוא חיזוק לטענה ש"שוגג" הוא חילוף דמזיד היינו ששוגג בא לחייב קרבן ומזיד לפטור.

ד) מה שישבה הגמרא את מונבז שיליף מהיקש, אין להקשות שזה נגד המשמעות של "שוגג". הלימוד של ההיקש תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה אינו לימוד לפרש ביטוי אלא ללמוד מפרטים של דין אחד אל פרטים של דין אחר, ולכן יכול להוסיף גם תוכן הנוגד את עיקר השם של הלמד - כגון כאן להוסיף את שיש לו ידיעה לדין שנקרא קודם בשם שוגג. היינו ע"י "שגגה" נוצר דין על פרטים שבתחום משמעות שגגה, ע"י ההיקש מוסיפים על הפרטים ההם פרטים שיהיו באותו דין, ואין בכך כל סתירה.

ה) בהסבר דברי ר"ע הריני מוסיף על דבריך אי מה מזיד שהיתה הידיעה בשעת מעשה אף שוגג שהיתה לי ידיעה בשעת מעשה. עי' רש"י ד"ה מאי טעמא דמונבז אבנין אב ודאי לא סמיך למיעבד שוגג דומיא דמזיד דהאי שוגג חילוף דמזיד וליכא לדימויינהו דהאי חייב והאי פטור. אמנם רש"י כתב כן לשיטתו שטעמו של מונבז אינו מהבנין אב, שלא כרשב"א, אבל מפה יש לראות את הטעם שאין ללמוד בבנין אב.
מה שכ' רש"י בדברי ר"ע הריני מוסיף על דבריך כלומר אם באת לדרוש גז"ש ללמד שוגג ממזיד בא ואוסיף גם אני על דבריך עוד. לשון רש"י "גז"ש" לכאורא אינם בדוקא וכוונתו לבנין אב, וכבר מצאנו חילופים כאלה בש"ס. ואולי כוונתו שע"כ אין ללמוד בבנין אב כמ"ש ואם יש ללמוד חטא חטא ממזיד יהיה זה בגז"ש וא"כ צריך יהיה ללמוד גם לחייב בהיתה לו ידיעת איסור וכרת ואין זה יכול להיות תחת שם שוגג בשום אופן, ומוכח שאין למדים גז"ש זו.
ונראה שגם מונבז מודה שאילו היה שוגג היפך ממזיד אין לו ללמוד ממנו, אלא סובר שאין שוגג ההיפך ממזיד.
נראה שיסוד מחלוקת מונבז ור"ע היא שר' עקיבא כשיטתו, שנתבארה במקום אחר, שעיקר הדיון אינו על משמעות ביטויים אלא על הפרטים, ואותם מציינים הביטויים. לכן פה לר' עקיבא לפני תחילת הדיון עומדים לפנינו כל הפרטים והביטוי בא לומר איזה מן הפרטים שייך לדין. ממילא יתכן שהאמירה תהיה על פרטים שמוגדרים כ"לא מזיד" - הם במסגרת הדיון. ואילו מונבז יסבור כשיטת ר' ישמעאל שעיקר הדיון הוא על הביטויים, ומזה מתחיל הדיון, ממילא אין במסגרת הדיון דברים שחוץ לביטוי, ולא שייך לומר שהביטוי "שוגג" משמעו "לא מזיד". ושוב שייך ללמוד שוגג ממזיד כנ"ל.

ו) דברי ר"ע "לדבריך אין זה שוגג אלא מזיד" אינם מענה על דברי מונבז לפטור תינוק שנשבה, שהרי אין הוא מזיד, אלא תשובה על ההיקש שעל פיו אמר מונבז "הן וכ"ש שהוספת", כמ"ש בגמ', כפי שנתבאר. מוכח מזה שהמחלוקת אם ללמוד מההיקש לחייב בשגגת קרבן נובעים מהמחלוקת שהם יש לללמוד שוגג בבנין אב ממזיד.
ויש לומר שאם לא היה תחילה לימוד ששגגה צריכה להיות דומה למזיד, כמו שלמד מונבז בבנין אב לענין פטור כל שלא היתה לו ידיעה בתחילה, לא היינו למדים את ההיקש לענין שגגה בידיעה אלא לענין זדונו כרת ושגגתו חטאת, כחכמים.
אם נאמר שמונבז דורש מהיקש זה גם חיוב שגגת קרבן וידיעת כרת וגם הוקשה כל התורה לע"ז לזדונו כרת שגגתו חטאת,וכמ"ש הרשב"א בסמוך ומשום שאין היקש למחצה. יש לומר הרי אין זה דומה לסתם היקש למחצה ששני נושאים מוקשים ביניהם ואומרים שהוקשו לכל דבר. פה אומרים זאת לגבי היקש שני ביטויים ואומרים שההיקש מועיל לשני זוגות נושאים שהוזכרו בהם. בזא נאמר שאין אומרים אין היקש למחצה אלא כשהחידוש של שני ההיקשים שוה, כשאין היקש אחד מלמד דבר מחודש והשני אומר דין פשוט יותר. פה הדרשה שאין חטאת אלא בחיוב כרת אינה עומדת בסתירה לשום דיבור ואין בה חידוש אבל הדרשה לחייב קרבן את היודע שיש לאו וכרת ואינו יודע אלא קרבן עומדת בסתירה לאמירה שחיוב קרבן הוא בשגגה והיא דרשה גרועה יותר. אבל אחר שלמדנו בבנין אב שאין הביטוי "שגגה" מתקיים לגמרי, שוב אין חידוש אם למדים סתירה למושג בשגגה ע"י היקש, ואין הלימוד גרוע יותר מההיקש השני ולמדים את שניהם.
וכן אם נאמר שמונבז לומד זדונו כרת שגגתו חטאת כדרבי ביבמות טש מ"עליה", כמ"ש התוס', יש לומר שמטעם הנ"ל עדיף היה לדרוש את ההיקש דהכא לזדונו כרת ו"עליה" לדרוש כחכ' דר' ביבמות, כדי שלא נבא לדרוש כנגד "שגגה" שהיתה בדוקא.

ז) ובזה נבא להסביר את דברי מונבז בדף ס"ט. שגג בזה ובזה זהו שוגג האמור בתורה הזיד בזה ובזה זהו מזיד האמור בתורה שגג בשבת והזיד במלאכות או ששגג במלאכות והזיד בשבת או שאמר יודע אני דמלאכה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן או לא חייב. וצריך הסבר לאיזה צרך הזכיר מונבז שעיקר שגגה הוא שגג בזה ובזה, ועוד לכאורה תמוה הרי גם על שגגת שבת וזדון מלאכות וכו' אין חולק ולמה היה למונבז להזכירם, ואם נקט על דרך לא זו אף זו היה למונבז להזכיר גם זדון לאו ושגגת כרת, שהוא רבותא גדולה יותר, שהחיוב בזה הוא במחלוקת ר"י ור"ל אליבא דחכמים.
ונראה שעיקר דברי מונבז הם שעיקר שם שוגג אינו כל שאינו מזיד, שאז ודאי היה כלול בעיקר השם גם זדון מלאכות ושגגת שבת, שפשוט שאין זה זדון, אלא "שוגג" הוא שם הקים לעצמו. וזה מה שאמר "שגג בזה ובזה זהו שוגג האמור בתורה". שוב הזכיר "שגג בשבת והזיד במלאכות או ששגג במלאכות והזיד בשבת" שאינם עיקר משמעות "שוגג" ואין מחלוקת בהם שחייב חטאת, להוכיח שבדיון על התוכן שלו לגבי דין, יש הרחבה, שהרי איננו מחלקים בין עיקר שמו, שגג בזה ובזה, ובין שוגג שאינו מעיקר השם, שגגת שבת וזדון מלאכות, ולכן אפשר גם ללמוד את ההיקש למזיד לכלול ב"שוגג" גם ידיעת איסור ושגגת קרבן, כנ"ל באות הקודמת.
לר"ע התחלת דברי מונבז אינם קיימים, ווגם אין הוא למד את הבנין אב שבעזרתו היה אפשר ללמוד את ההיקש כנ"ל ולכן אינו דורש אאת ההיקש לחייב בשגגת קרבן.