סגור X    הדפס      הורד קובץ 


פסחים ג'. כריתות ז': המפלת אור לשמונים ואחד

המפלת אור לשמונים ואחד בית שמאי פוטרין מקרבן ובית הלל מחייבים אמרו להן בית הלל לבית שמאי מאי שנא אור שמנים ואחד מיום שמנים ואחד אם שיוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן.

במשנה כריתות נוסף, אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד שכן יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן תאמר במפלת לאור שמונים ואחד שלא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן אמרו להן ב"ה והלא המפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת תוכיח שלא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בהו קרבן וחייבת קרבן אמרו להן ב"ש לא אם אמרתם יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת (בתוספתא ובכת"י אחד בתו"כ נוסף, שהוא מצטרף עם היום הבא אחריו) שאף על פי שאינן ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן ציבור תאמר במפלת לאור שמונים (יום) ואחד שאין הלילה ראוי לא לקרבן יחיד ולא לקרבן ציבור והדמים אינן מוכיחים שהמפלת בתוך מלאת דמיה טמאים ופטורה מן הקרבן.


ורש"י פסחים, בכריתות (ט':) דקיימא לן זאת תורת היולדת מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה יכול שתביא על הלידה שלפני מלאות ועל הלידה שלאחר מלאות קרבן אחד ולא יותר תלמוד לומר זאת. שאם ילדה לאחר מלאות וכו' כבר נתחייבה בקרבן הראשון קודם לידה שניה וכו'. מאי שנא אור שמונים ואחד וכו' הלא אתם מודים וכו' והפילה למחר שחייבת וכו' שהרי לכל דבר היום והלילה שוים. אם שיוה וכו', ועוד ראיה אחרת דהואיל דשוה לו לטומאה וכו' ולמה לא ישוה לו אף לקרבן. שכן יצתה לשעה הראויה להביא בה קרבן לפיכך נתחייבה בקרבן הראשון ושוב אין לידה השניה נפטרת בו.

א) עי' כריתות ח'. לדעת ר' אושעיה ב"ה סוברים שלילה מחוסר זמן וביולדת יש לימוד מיוחד של "או לבת", ובזיבה הרוֹאֵה ג' ראיות בליל שמיני אינו חייב עליהן קרבן נפרד. לדיעה זו נראה שטעם ב"ש משום שסוברים לילה מחוסר זמן.
וקשה, מה אמרו במשנה ב"ה מאי שנא וכו' אם שיוה לו וכו', הרי הם עצמם אינם אומרים טעם זה לענין זיבה.
לר"י שטעם ב"ה שלילה לאו מחוסר זמן אפשר לומר שגם ב"ש סוברים כן.
אולי יש לומר שמסברא חיצונה לילה אינו מחוסר זמן (עי' תוס' שם ד"ה ליתני, שגם למ"ד מוחסר זמן אין זו זיבה אחת עם הראשונה) ורק אחר שלמדנו את הלימוד של בית שמאי אנו אומרים לילה מחוסר זמן. ולב"ה, שמודים לב"ש שאפשר ללמוד כמותם, כמ"ש תוס' פסחים, וחולקים בגלל ריבוי "או לבת", אין הריבוי עוקר את הלימוד שמשייך את ליל שמונים ואחד לימי תוך מלאת, אלא אומר שאין השיוך הזה קיים לגבי יולדת, אבל הוא נשאר לגבי זיבה הלמדה מיולדת. ודוחק, למה לא כתבה התורה אצל זב.
אולי יש לישב ולומר שסברת לילה מחוסר זמן מועילה רק לשייך את הלילה למחוסר זמן שלפניו, אבל אם לא קדם לו מחוסר זמן מטעם אחר אין היותו לילה משנה. (ולכן לא שמענו דין לילה מחוסר זמן לגבי חטאת חלב). ורק ביולדת שליל שמונים ואחד חלוק מיום שלפניו בזה שהוא מטמא ויום שלפניו מטהר, אין משייכים כלל את ליל שמונים ואחת לשלפניו, ושייכות הסברות של ב"ה שבמשנה, אבל בזיבה כיון ששני הזמנים מטמאים, אף שהטומאה חדשה אפשר לשייך קצת. וגם זה דוחק קצת.
ואולי אפשר לומר שכיון שיש מחלוקת תנאים אם לילה מחוסר זמן מעמידים את המשנה כמ"ד לילה אינו מחוסר זמן.

ב) הנראה במחילוקת ב"ש וב"ה, אליבא דמתניתין.
יש לפנינו שני כתובים המכחישים. "תורת" המלמד שהרבה נמצאים בדין האמור. עי' כריתות ט': זאת תורת היולדת מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה. ושם, זאת תורת הקנאות תורה אחת לקנויין הרבה. וע"ע נדה מ': ריבה תורה אחת "לכל" העולין שאם עלו לא ירדו. ו"זאת" הממעט בנמצאים באותו דין. עי' רש"י כריתות ט':, זאת, משמע על לידה אחת מביאה, רש"י פסחים ס"א: תלמוד לומר זאת, דמשמע בעבודה אחת הוא דפסלה ערלות.
המציאויות שאפשר שיעמדו לדיון כאן נוסף על לידה אחת סתם שדינה מפורש, הן, א) לידת תאומים תוך שמונים, ב) שתי לידות תוך שמונים, ג) לידה שניה אור לשמונים ואחד, ד) לידה שניה יום שמונים ואחד שחל בשבת, ה) לידה שניה אחר מלאת. ו) לידת תאום אחר מלאת.

ג) בענין האם יש חשיבות לזה ששני האחים נולדים מאותו הריון, היינו האם יש הבדל בין אפשרויות א' ו' לאפשרויות ב' ה'.
עי' כריתות ט':, האשה שילדה ולדות הרבה והפילה בתוך שמונים נקבה חזרה והפילה בתוך שמונים נקבה והמפלת תאומים (רש"י, כגון שנתעברה ג' והפילה אחד לאחר מ' והשני נשתהה ויצא בתוך ימי טוהר הראשון ושלישי בתוך ימי טוהר דשני) ר' יהודה אומר מביאה על הראשון ואינה מביאה על השניה מביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי. ובגמ', כשתמצי לומר לדברי ר' יהודה ולד ראשון גורם ומולד ראשון מונה (רש"י, הילכך שלישי שנולד אחר מלאת דראשון ולד מעליא הוא לקרבן) לדברי חכמים ולד שני גורם (רש"י, דסבירא להו ולד שני כלומר אחרון גורם לקרבן וראשון דלא מלו ימי טוהר דיליה לית ליה קרבן) ומולד שני מונה כשתמצי לומר פשיטא הכי איתא מפלת תאומים איצטריך ליה ס"ד אמינא במפלת תאומים מודה רבי יהודה לרבנן (וברש"י, דחדא לידה אריכתא היא הואיל ועיבורן כאחת ואית ליה נמי מלאת לשני ושלישי לאו בר קרבן הוא) קמ"ל. לשיטת חכמים דר"י היסוד של הבאת קרבן אחד הוא שהראשון בשעה שנגמר אין האשה ראויה להביא קרבן יולדת (אף שסתם טמא משלח קרבנותיו) ואין כאן הצטרפות של הלידות. ממילא אין הבדל בין אם היו הלידות בהריון אחד או בשני הריונות.
(עֲדַיִן יתכן שלחכ' דר' יהודה יש הבדל בלימוד ללידות בהריון אחד. ויבואר להלן אות י').

ד) לפי זה האפשרויות שצריך ליצור בהן חלוקה בגלל הכחשת הכתובים הם, א.   לידה אחת, ב.   שתי לידות תוך שמונים, ג.   לידה שניה אור לשמונים ואחד, ד)   לידה שניה יום שמונים ואחד שחל בשבת, ה)   לידה שניה אחר מלאת.
לידה שניה אחר מלאת צריכה את "זאת" כדי שלא תתרבה ע"י תורת. עי' נדה מ'., אלא יכול תביא על לידה שלפני מלאת ועל לידה שלאחר מלאת כאחת ת"ל זאת. וכן מוכח מלשון התוספתא שהובאה למלעלה במוסגר, שיום שמונים ואחד שבשבת מצטרף עם היום הבא אחריו, משמע שמכניסים את יום שמונים ואחד שבשבת לענין אחד עם יום שמונים ושתים. (לכן אין לדחוק ולומר שעיקר הכוונה בנדה היא לליל שמונים ואחד, או יומו בשבת).

ה) בית שמאי מודים שמפלת יום שמונים ואחד שחל בשבת נכלל במיעוט של "זאת" ולא נכלל בריבוי של "תורת". הטעם לכך נראה ע"פ מה שהובא באות ב' שעיקר משמעות "זאת" היא שהדבר שאליו מתיחס המיעוט, היינו חיוב קרבן אחד בלבד, כולל רק פרט אחד. אחר שיש הכחשה עם הריבוי של "תורת" אומרים שלאו דוקא אחת, אבל עדיף לא לומר ש"זאת" תשאיר את רוב האפשרויות בדין קרבן אחד, זו התרחקות בשתי דרגות מ"זאת" המקורי. (מעבר מהשארת פרט אחד, להשארת חלק מהפרטים היינו מיעוט או חצי, ומזה להשארת רוב הפרטים). "תורת" אין בעיקר משמעו "הכל", אין זה במשמעות הלשון, אלא רק ריבוי גדול. כאשר אין מה שמגביל את הריבוי אומרים שהכל בכלל, אבל אין זה משום משמעות ישירה. לכן אם תורת אינו מכיל את אפשרויות ד' ה', שבכאן, ומכיל רק את א' ב' ג', אין זה נסיגה גמורה מעיקר משמעות "תורת". לכן עדיף לכלול את אפשרות ד' ב"זאת" כשבכל צד הנסיגה בדרגה אחת או פחות מזה.

ו) לדעת בית הלל לא ראוי לחלק בין אור לשמונים ואחד ובין יום שמונים ואחד, משני הטעמים שהביאו שלא ראוי לחלק ביום יום ללילו, ושלא ראוי ליצור גדר חדש בקרבן אחר שקיים גדר לענין טומאה. (על העדיפות לא לחדש גדרים כתבתי במקומות רבים. תשובת ב"ש שלא תמיד שוה דין קרבן לדין טומאה מועילה רק לשלא נלמד בבמה מצינו אבל לא לענין שלא לחדש גדר).
בית שמאי נראה שסוברים שאם לא נוסיף את ליל שמונים ואחד ל"תורת" לא יהיה בכלל "תורת" אלא פרט אחד, וזה יסתור באופן חזק את שם "תורה". וביתר ביאור, לב"ש "תורת" מחדש דין של פטור מקורבן לידה ע"י לידה אחרת לפני שנגמר חיוב הראשונה. אף שהדין נלמד מקרבן יולדת אחת העיקרון של התוכן המחודש אינו מתקיים ביולדת לידה אחת. בית שמאי, כפי שמפורסם לומר, מיחסים חשיבות גדולה לעיקרון של הדין, וחשיבות פחותה לבפועל של הדין. לכן אין שֵׁם תורה עולה על דין שהעיקרון שלו קיים רק במקרה אחד. ובנידון דידן, אין שם תורה יכול להתקיים כאשר העיקרון שלו מתקיים רק בשתי לידות תוך מלאת. לכן יש לבית שמאי הכרח לצרף את ליל שמונים ואחד לתוך מלאת למרות השיקולים של בית הלל.
בית הלל, לפי המפורסם כנ"ל, הולכים אחר הבפועל, לכן יכול להתקיים שֵׁם תורה כאשר הוא מקיף שני פרטים שבהם יש רק קרבן אחד. וזאת למרות שאין הטעם שוה בשניהם.

ז) הערוך לנר בכריתות הקשה למה לא הקשו ב"ה מקודם התמיד, שהרי משמע שאין ב"ש חולקים אלא בלילה.
לנ"ל יש לישב שלגבי עשית גדר בתוך היום, שהוא חידוש גדול מודים ב"ש לב"ה שאין לעשותו.
בעזרת כהנים על התו"כ (תזריע פ"ג) ובשפ"א (כריתות ז':) פירשו שההבדל בין ליל שמונים ואחד ליום שמונים ואחד שחל בשבת הוא שבשבת אם עבר הכהן והקריב קרבנה עלה כמ"ש בתוספתא פסחים פ"ה חטאת יחיד ועולת יחיד ששחטן בשבת וכו' חייב שהורצו הבעלים. אבל אם זו עיקר הכוונה היה למשנה לומר זאת. וכן לשון התוספתא, שהובאה במוסגר בראש הסימן, "שהוא מצטרף עם היום הבא אחריו" לא משמע כך.
ומה שלא אמרו כתירוץ העזרת כהנים, נראה, ע"פ מ"ש שהדיון כאן הוא לגבי הגבול של מלאת ימי טהרה. ובנזיר ס"ד:, יום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא. ומה שהשבת ראויה לשאר קרבנות יחיד אינו עדיף ממה שראויה לקרבנות ציבור שהזכירו ב"ש. הטענה ששבת היתה ראויה גם ליולדת אילו היתה תוך מלאת, מחייבת הזכרה של ראויה לכל קרבנות, שזה טעון הוכחה וגם הוספה שאילו היה נחשב לזמן חיוב היתה אפשרות להקריב. כיון שזה מסובך יותר ללמד הזכירו את הדין הפשוט של ציבור שהוא מספיק לדיון.

ח) מלשון רש"י באות ג' אליבא דר"י, השלישי שנולד אחר מלאת דראשון ולד מעליא הוא לקרבן, משמע לכאורה שולד שני שנולד תוך מלאת אין מקריבים עליו משום שחסרה לו התחלת יצירת החיוב, כעין סברת חכ' דר"י.
אבל עי' נדה מ'., ורבי שמעון נפקא ליה (לרבות טומטום ואנדרוגינוס) מדתני בר ליואי לבן לבן מכל מקום לבת לבת מ"מ ורבנן האי מבעי ליה לחייב על כל בן ובן ולחייב על כל בת ובת ורבי שמעון נפקא ליה מדתני תנא קמיה דרב ששת (ויקרא י"ב) זאת תורת היולדת מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה וכו' יכול תביא על לידה שלפני מלאת ועל לידה שלאחר מלאת כאחת ת"ל זאת ורבנן אע"ג דכתיב זאת איצטריך לבן או לבת סד"א ה"מ בתרי עיבורי אבל בחד עבורא כגון יהודה וחזקיה בני ר' חייא אימר בחד קרבן סגי לה קמ"ל.
מפורש שלרבנן דר' שמעון צריך לימוד מיוחד שיולדת תאומים אחר מלאת אינם מצטרפים. (לר"ש ש"זאת" מלמד גם לתאומים אפשר לומר שהוא משום שאין תאומים חלוקים מולדות סתם, כנ"ל).
וכן נראה לדיק מלשון רש"י פסחים הנ"ל בראש הסימן, יצתה לשעה הראויה להביא בה קרבן לפיכך נתחייבה בקרבן הראשון ושוב אין לידה השניה נפטרת בו. משמע שכל שלא יצאה לשעה הראויה להביא בה קרבן הקרבן השני נפטר בקרבן הראשון. וצ"ל שרבנן דר"ש היינו ר' יהודה, ולשון "ולד מעליא" שאמר רש"י אליבא דר' יהודה בילד שלישי אינה אומרת שולד שני פטור משום שיש בו חיסרון, אלא שולד שלישי ראוי לקרבן נפרד משום שאינו נטפל לולד ראשון. "מעליא" היינו מצד תנאי ההתחיבות בקרבן נפרד.
עכ"פ, לדעת ר' יהודה יולדת תאומים תוך מלאת עדיפה להצטרפות ממפילה סתם תוך מלאת. וממילא גם אם לא יתרבה ליל שמונים יהיו שני מקרים שיש בהם הצטרפות הלימוד "תורת". ולא שייך לוצר את כל ההסבר דלעיל.

ט) עֲדַיִן אפשר שגם לר' יהודה ההסבר כנ"ל.
"או לבת" מודיע שלידת תאומים אינה נחשבת ללידה אחת, ואין הבדל גם בתוך מלאת בין תאומים לשאר והלימוד של "תורת" ו"זאת" בא רק אחרי או לבת.
הלימוד של לבן או לבת תוכנו הוא שדנים על הנולד ולא על היולדת וממילא לידת תאומים אינה משנה. לימוד זה הוא כעין הלימוד "וביום" השמיני ימול, אפילו בשבת.
היינו שיתור "וביום" מלמד שהדבר תלוי בהיות היום יום השמיני, ולא בדבר אחר, ולא משנה אם הוא בשבת. וכן כאן תלוי בהיות ליולדת בן, בלידות, ולא בהריון.
וע"ע בית האוצר לר' יוסף ענגיל ח"א כלל ד', שאין אישה נקראת אם אלא אחר לידה. לפי זה כשתולה התורה בְּשֵׁם בן הרי היא תולה את הדין הדבר שהוא אחר ההריון, וממילא ההריון לא משנה.
לכן גם למדים את "או לבת" לפני הלימוד של זאת תורת. כאן התוכן מפורש במילים. וראוי לדון בדברים המפורשים איך לחלק את השייכות לכתובים המכחישים לפני שדנים בזה מכח סברות, ורק אחר שפושטים מכח הכתוב פושטים את הנשאר מכח סברות.
מה שאמרו שהצורך בהודעה שאין ענין תאומים משנה הוא בשביל אחר מלאת, ולנ"ל החשיבות היא לענין תאומים תוך מלאת אם הם דבר נפרד משתי לידות תוך מלאת. הוא משום שבשביל תוך מלאת אין הדין בא לידי ביטוי בתאומים, ואין אמירתו פשוטה.
ומובן למה אין ר' יהודה כולל את תאומים ב"זאת".
רבנן דר"י אינם מצריכים לימוד לַסברא שאין להתחשב בהריון.

י) כנגד כל הנאמר למעלה.
אפשר שגם לחכ' דר' יהודה הנ"ל אות ג', שיולדת תוך מלאת יוצאת בקרבן אחד משום שבשעה שהראשון נגמר אין האשה ראויה להביא קרבן, כל מה שמעדיפים את ההסבר הזה הוא רק אם יודעים שיש חיוב רק בקרבן אחד גם בשתי לידות מהריון אחד וגם בשתי לידות משני הריונות. אבל לפני שלמדים זאת יש מקום לסברא של חיוב קרבן אחד בשתי לידות משום צירוף שתי הלידות להחשב כלידה אחת.
לענין הצטרפות יש עדיפות ללידות מהריון אחד. לפי זה לפני הלימוד האפשרויות לידות בהריון אחד ולידות בשני הריונות הן אפשרויות נפרדות.
ביתר ביאור, סברת רבנן דר"י שולד שני גורם אינה ברורה עד כדי שלא נאמר תפסת מרובה אם באים ללמוד תוך מלאת בשני הריונות אחר שלמדו בהריון אחד. כאן עומדת סברת שֵׁנִי גורם כנגד אי אמירת שום סברא, ובזה אומרים תפסת מרובה. אבל כאשר ידוע שיש ענין קרבן אחד ויש להסביר בשני הסברים, ראשון גורם או שני גורם, בזה מכריעים מסברא ששני גורם.
לאפשרות זו צריך הסבר אחר למה ב"ש מוכרחים לשייך את ליל שמנים ואחד לימי תוך שמונים.
(עדין אפשר לדחוק ולומר שכיון שאחר הלימוד הראשון מ"תורת" חייב אחת גם על שתי לידות תוך מלאת, שוב מתחדשת הסברא של שֵׁנִי גורם ולידה תוך מלאת מהריון אחד ומשתי הריונות נעשים דבר אחד, ושוב צריך לרבות עוד דבר, ליל שמונים ואחד. אבל זה דוחק כיון שעדין הבחירה בסברת "שֵׁנִי גורם" נוגדת לתפסת מרובה).

י"א) לכן אולי אין הטעם של בית שמאי תלוי בכמות הפרטים הנכללים ב"תורת". אלא הם סוברים שכשיש שני כתובים המכחישים בענייני קורבנות ראוי לעשות את הגדרים שנוצרים ע"י ההכחשה על פי תכונות שידוע שהם משנים לגבי קרבנות. זמן הלילה לא שייכת בו הקרבה לכן ראוי לומר שלא נגמר בו חיוב הקרבן. יום שמונים ואחד שבשבת ראוי לקרבן, הרי קרב בו קרבן ציבור, ומה שאין קרבן יחיד קרב תולים זאת בזה שיש עיכוב. ולכן ראוי לצרף שבת שביום שמונים ואחד ליום שלאחריו.
לתירוץ הקודם אין סברת לילה מחוסר זמן משתתפת בקביעת הגבול, אבל אחר שנקבע שלילה כתוך מלאת שוב אומרים את הסברא.
ולמ"ש אות א' למדים מכאן לענין זב, ולא לענין חטאת חלה שיש ידיעה בינתים, משום שלמדים לדין שהזמן חשוב בו לגמר החיוב. אם מסברא סתם אין לחלק בין זב לחלב. או מטעם שנכתב שם בתירוץ שני.