א) לר' אמי בין ''שניהם'' הופך להיות בין ''רק שניהם'', וזו דרשה הקרובה ללשון. זה מצוי גם בלשון בני אדם, ש''ראיתי פרח בדרך'' שולל שראה שני פרחים.

אלא שבפירוש כעין זה התוכן ''רק זה'' עניינו ''לא אחר'' והתוכן המיידי של ''רק שניהם'' הוא למעט יתום ולומר שדינו אחר, ואינו על עיקר הנידון, יתום לא נזכר בפרשה. והעדיפות היא לדרוש את המקרא לעניין שבו הכתוב דן. עי' תוס' יבמות ג':, ואר''י דאי בעלמא אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת לא ה''ל לתנא למדרש עליה לאיסורא ולא יצטרך לגופיה אלא לאשמעינן דבעלמא דחי אלא ה''ל למידרש להיתירא נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן באחות אשה אף כאן באחות אשה ואמר רחמנא יבמה יבא עליה דמסתבר טפי למדרש הכי ולאוקמי קרא לגופיה.

ב) לעומת זה דרשת שמעון בן טרפון, שבועת ה' תהיה ''בין'' שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם, רחוקה מהלשון, לתוכן שלה ראוי להכתב לשון ''על'' שניהם, וכדומה.

אבל התוכן המתחדש דן באנשים שהפרשה דנה בהם. ועי' משפטי שבועות לרב האי גאון ח''ב כיצד משביעין ד''ה והחמישי, וכן אמר הכתוב שבועת ה' תהיה בין שניהם, ופי' הקדמונים שמעון בן טרפון אומר מלמד שהשבועה חלה על שניהם. וכמו אלו האיומים צריך לאיים בין שניהם. (אין ללמוד מלשונו לאיים ''בין'' שניהם על לשון ראויה, הנ''ל, א' זה תרגום ב' זה נגרר אחר לשון הכתוב) הרי שהלימוד של שמעון בן טרפון דן בהלכה למעשה, ולא רק באגדה. יש קצת ריחוק בין דין האיום על התובע והנתבע ששניהם מפורשים בפרשה, לעיקר הנידון בפרשה. עיקר הנידון הוא חיובים איש לרעהו, ולא הנהגת בי''ד בהטלת שבועה.

ג) אין מ''ש אות ב' מכריע.

אמנם התוכן המיידי של מיעוט ''שניהם'', יתום אינו מתיחס למפורש בפרשה, אבל התוכן למעשה הנלמד ממנו אינו שיתום אינו חייב שבועה אלא שמי שמחויב שבועה, שהיה לו לדעת (תוס' ב''ק מ''ו^. ד''ה ואפילו, ושו''ת הרשב''א ח''א סי' תקע''א) ואינו יכול להשבע משלם. הרי שרק התוכן המיידי רחוק מהפרשה, ולא הדין המושמע למעשה.

נמצא שיש כאן תוכן בעניין הנידון ע''י שיקול רחוק, לעומת שיקול מיידי עם תוכן קצת רחוק. (בפשטות ריחוק תוכן משמעותי יותר מריחוק שיקול, אכן כאן מידת הריחוק של השיקול גדולה יותר, ובכזה ההכרעה ע''י שיקול דעת).

החשיבות של ריחוק שלב הביניים, היורשים, מן הנידון הוא על פי המבואר שהדיונים המורכבים נעשים כל שלב בנפרד מהשלב שאחריו. נידון בהוריות ב'. הורו בית דין אות ד', וצוין שם שעניין זה הוזכר בחגיגה ז': אות ג' בברכות ב: אות ד', פסחים כ''ז: דן את הדין אות ג', שבת ע''ד. אות ד', ב''ק נ': ועוד. הכלל של תוס' יבמות ב': שעדיף ללמוד לגוף המפורש בפרשה, כנראה שייך למידת דבר הלמד מעניינו.

ד) לכאורה היה מקום לומר שהחסרון של לימוד מחויב שבועה שאינו יכול להשבע הוא שהוא מכחיש את הלימוד (שבועות מ'^.) לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה, שבסתמו הוא כולל גם מי שאינו יכול להשבע, שאין בו חיובים מעבר לשבועה.

אכן עי' ספרי דברים קפ''ח, לא יקום עד אחד באיש אין לי אלא לדיני נפשות לדיני ממונות מנין תלמוד לומר לכל עון וכו' להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה מנין תלמוד לומר לכל עון ולכל חטאת וכו' ר' יוסי אומר לעון אינו קם קם הוא לשבועה אמר רבי יוסי קל וחומר הדברים ומה אם במקום שאין פיו מצטרף עם פי עד אחד למיתה הרי זה נשבע על פי עצמו מקום שפיו מצטרף עם פי עד אחד לממון אינו דין שיהא נשבע על פי עצמו לאו מה לנשבע על פי עצמו שכן משלם על פי עצמו ישבע על פי עד אחד שכן אין משלם על פי עד אחד תלמוד לומר לכל עון לעון אינו קם קם הוא לשבועה.

נראה שאין נדרש שקם לשבועה אלא אחרי שיש ק''ו עם פירכא לחייב שבועה בעד אחד. תחילה דורש שע''א עדיף מפיו לצירוף לחייב מיתה ולא יגרע לחייב שבועה לבדו, ושוב דוחה כיון שפיו עדיף שמחייב לבדו ממון, (הלשון, שפיו מצטרף עם פי עד אחד לממון, לאו דוקא). התוכן של פירכא בק''ו הוא שמא העדיפות של הלמד מכריעה, כמ''ש בקרבן אהרון, ולפי זה גם אחר פירכא עדין נשאר ספק. הספק גורם שנדרוש מה שלא היינו דורשים בלעדיו, כמ''ש כמה פעמים.

לפי זה לימוד מודה במקצת קודם וגורם ללימוד בעד אחד. ואם למדנו במודה במקצת שאין יורש נשבע שוב אין תוכן כזה בע''א. ואין כאן הכחשה.

ה) מ''ש שעניין הקדמת ק''ו שנפרך ללימוד אחר הוא כדי ליצור אפשרות ללמוד, עי' כזה במ''ש ב''מ ד'^. ע''א בטענת שמא אות ג'.

וזה ההסבר למה שמצוי שמביאים ק''ו ודוחים לפני לימוד אחר. עי' למשל קידושין ד':, אין קיחה אלא בכסף וכן הוא אומר (בראשית כ''ג) נתתי כסף השדה קח ממני והלא דין הוא ומה אמה העבריה. ושם, ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאין נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף אינו דין שנקנית בביאה. ויש להקשות למ''ד שאעמ''ה הוא מספק שמא יש פירכא, א''כ אם למד בק''ו א''א היה לענוש בנתקדשה בכסף. ועי' ספרי במדבר פיסקא קכ''ו, כל הבא אל האהל זה הבא מקצתו וכל אשר באהל זה הבא כולו הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם הבא מקצתו טמא הבא כולו לא יהיה טמא אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר כל הבא אל האהל [וכל אשר באהל] ללמדך שאין עונשים מן הדין. ולנ''ל מיושב, שלמעשה מביא את הק''ו כדי ליצור ספק שנוכל ללמוד קידושי כסף וביאה, ואינו בא לגרום את הדין, וכנ''ל. (אבל עי' פני יהושע קידושין ב'^. ד''ה תוספות בד''ה בית שמאי).

וע"ע חולין קי"ד., תנו רבנן בחלב אמו אין לי אלא בחלב אמו בחלב פרה ורחל מנין אמרת קל וחומר ומה אמו שלא נאסרה עמו בהרבעה וכו' תלמוד לומר בחלב אמו והא למה לי קרא הא אתיא ליה אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא. אם תכלית הבאת הק"ו היתה לומר שהלימוד נצרך ולא די בק"ו, היה העיקר חסר מן הספר.