א) בנתיבות המשפט ביאורים סי' א' ס''ק א', כ', הנה בהא דעבדינן שליחותייהו, משמע מהש''ס שהוא רק דרבנן, דקאמר (סנהדרין ג'.) משום נעילת דלת. ולפעד''נ דבאמת הוא מדאורייתא, רק שנמסר לחכמים, ולא עשו אותנו לשלוחים רק במקום דאיכא נעילת דלת. תדע, דהא מקבלין גרים בזמן הזה מטעם דעבדינן שליחותייהו, וקידושיו קידושין ולא תפסי אח''כ קידושי שני, ואין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בקום ועשה. וכן מעשין אגיטין, אף דגט מעושה על פי הדיוטות פסול מדאורייתא [גיטין פ''ח ע''ב]. ודוחק לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, דהו''ל לפרושי דהא נפקא מינה בזה לדינא. אמנם הרמב''ן והרשב''א (כאן) כתבו דהוא רק מדרבנן, ובגיטין הטעם, דאפקעינהו לקידושין. עיי''ש.

שיטת הנתיבות שכל ''שליחותייהו עבדינן'' שוים והם מדאורייתא. ולא כתב מנין לבי''ד יכולת למנות שליחים הדיוטות שיהיו כבית דין, ובעיקר מנין היכולת למנות שיהיו שליחים לאחר מות המשלחים.

 

ב) אכן נראה להסביר שמ''ש בחי' הרמב''ן ''ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין'' היינו שדרשת ''לדורותיכם'' גורמת שנחדש שיש בכח בי''ד לתת להדיוטות כוח של שליחות בי''ד לגבי גירות.

יסוד הלימוד הוא שעדיף לא לחדש גדרים, לכן כשהתורה מחדשת ''לדורותיכם'' שגם אחר חורבן הבית שלא יהיו קרבנות, וגם אחר ביטול הסמיכה כשלא יהיו בתי דין עדין תהיה גירות, אין היא משוה את הסיבות שלא יתבטלו הגירויות. לגבי הקרבן הדרשה מלמדת שאין הקרבן מעכב, ואילו לגבי בתי הדין הדרשה מלמדת שאפשר ליצור שליחות לגייר. אין שליחות זו שליחות גמורה אלא כעין שליחות. כפי הגדר של חצר משום שליחות איתרבאי.

עי' בבא מציעא י':, (אם המצא תמצא בידו הגניבה) בידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מנין תלמוד לומר המצא תמצא מכל מקום ואי סלקא דעתך חצר משום שליחות איתרבאי אם כן מצינו שליח לדבר עבירה וקיימא לן אין שליח לדבר עבירה אמר רבינא היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו. עכ''פ המצא תמצא מרבה שליחות אע''פ שיש לימוד מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית (גיטין כ''ג:). והיינו משום שלא מעבירים לגדר חדש אלא מקרבים לגדר קיים. וזה על דרך מ''ש תוס' תוספות חגיגה י':, לעבור עליו בשני לאוין' ואע''ג דאמרינן בעלמא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי הכא שאני שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כיוצא בו בתורה ודומה לו כמו שמצינו בריש יבמות (דף ד'.) דמוקמינן לא יגלה בשומרת יבם של אביו בלאו יתירא ולא מוקמינן ליה באנוסת אביו.

 

ג) עי' אבני נזר יו''ד סי' שי''ב אות נ''א, בזמה''ז שאין סמוכין. ומן הדין הי' שלא לדון כלל דיני ממונות. רק בהודאות והלוואות דנין שלא תנעול דלת בפני לווין. ובכל מידי דשכיחי ואית בי' חסרון כיס עבדינן שליחותייהו. אבל מידי דלית בי' חסרון כיס אף דשכיח לא עבדינן שליחותייהו. והא כך מחויב הנחבל לשלם אף דלית בי' חסרון כיס כמו הגזלן. אלא דבגזילות דאית בי' חסרון כיס אית בי' תיקון הנהגת המדינה טפי במה שמחייבין אותו לשלם. משא''כ בנחבל. דמה שנחבל עבר ואין ואף שאין משלם לו אין בו הפסד המדינה כל כך. אבל להעמיד הדין על תילו אין נפקא מינה בין אית בי' חסרון כיס אי לא. רק באמת אין כוונת התורה לדון כשאין סמוכין. רק שההכרח לדון במידי דשכיח ואית בי' חסרון כיס שלא יחרב העולם. והוא דומיא דמלך ממש שבמשפט יעמיד ארץ וא''כ הרי הוא בירושה כמו מלך ממש. וע''כ כתב הרא''ה בס' החינוך בפ' שופטים דמינוי השופטים אינו נוהג במקום שאין סמוכים. ומשמע מדבריו דאף מדרבנן אין חיוב והוא כמ''ש מדמצוות דין בזמה''ז אינו ממצוות שופטים שבתורה הואיל ואינם סמוכין רק שלא יחרב העולם אם איש את רעהו חיים בלעו והוא מעין מלך אשר אין שייך בעיר אחת כלל. והוא נקודה נפלאת בענין זה.

לשיטתו דין שליחותייהו עבדינן אינו מגדר בית דין אלא מגדר מלך. ולכאורה לא היה ראוי להועיל לגדר בית דין של גירות. (אין לומר שגם בגירות הוא מגדר מלך, שהרי הדין נלמד ממשפט אחד וכו' ושם נזכר גם מקלל ועכ''פ חובל ואין זה דין העמדת הארץ). ומה שֶׁמְּעַשִׂים בגיטין, צריך לומר שכמו שבמלך קיים שום תשים עליך מלך, ומצוה לשמוע בקולו כך בכל הגדרים השייכים לו, והוי כמו בי''ד סמוכים.

אכן לנ''ל אות ב' שהגדר בגירות הוא גזירת הכתוב מיוחדת, ניחא.

 

ד) הנתיבות לא מחלק בין שליחותייהו בממון ובין שליחותייהו בגט, הכל מדאורייתא.

ונראה, לא חילקנו בין קניין חצר שלמדנו שליחות לעניין גניבה ובין חצר לקניין ממון וגט, וזאת משום שכיום שחודש קניין בחצר שוב לא מחלקים בקניינים. כמו כן אחר שלמדנו שבי''ד יכולים לעשות הדיוטות לשלוחים לעניין גירות, שוב לא נחלק, וכל שירצו בי''ד לעשות שליח שהדיוט יהיה כבי''ד יכולים לעשות.

(עי' מש''כ בקידושין מ''א. יסוד עניין שליחות שבשליחות קיימים שני אופנים. [בבעל העושה שליח קיימים שניהם כאחד]. האופן הראשון הוא שמקנה לשליח יכולת לעשות מעשה והאופן השני פועל כענין קניה, שהמשלח קונה את השליח שמעשיו יחשבו כאילו עשאו המשלח. שליחות של חצר צריכה להיות באופן השני, ואילו שליחותייהו של בי''ד קיימת גם אחר מות המשלח, והיא כאופן הראשון.

לכן אין לומר שהלימוד של חצר מקל על הלימוד של בית דין, ע''י גילוי ששליח אינו בהכרח בר הכי).

 

ה) לשיטת האבני נזר שלא למדים לעשות שליחות מגירות לממון אף שלמדים קניין חצר מגניבה. נראה שבגניבה האמירה הישירה היא בגדרי קנין, שהבאה לחצר הוא מעשה קנין לצורך התחייבות, ולמדים שזה לדרך קנין לצורך בעלות, ואילו כאן האמירה הישירה היא שיש תמיד אופן קיום בגירות, ואפשר שתכלית זו היא העיקר, וזה אינו בממון, הרי בממון אפשר בתקנות הקהל. או אפשר שבחחצר שההשמעה ישירות על קניין אפשר שזה בגדר דיבור בהוה לכל קניינים, ואילו בגירות שהדיבור אינו ישירות על בית דין לא שייך בהוה לבי''ד.

וכל זה נראה רחוק.

 

ו) עי' רש''י סנהדרין ג'. ,שלא תנעול דלת שימנעו מלהלוות, שמא יכפור, והעדים יטעו, ולא תהא עדותן מכוונת ויפסיד, והכא נמי שמא לא ימצא מומחין לכופו לדין.

ואין ראיה מכאן שדין בפני הדיוטות בהלואה מדרבנן מדהשוה לדין בלא דרישה וחקירה בהלואות. די''ל שבדרישה עקרו מדרבנן אבל בשליחותייהו יצרו חכ' דין דאוריתא ויצירת הדין מאותו טעם שתקנו מדרבנן בחקירות.

 

סיכום. במדבר ט''ו י''ד, וכי יגור אתכם גר וכו' ''לדורותיכם'' מלמד שבכל הדורות יש גיור, גם כשבטלה סמיכה. מדכתיב גבי גר משפט למדים שבגיור צריך בי''ד. כדי לא לחדש גדר בי''ד שאינם מוסמחים מחדשים בבי''ד שייכות לגדר שליחות אחר מות המשלחים. וזהו שליחותייהו עבדינן מדאורייתא.