א) הנראה שגם ר"י וגם ת"ק
דורשים כר"פ ב"מ כ"ב:, דרב פפא רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן הא
כיצד בעינן כי יותן דומיא דכי יתן אלא שחכ' דורשים מה יתן לדעת אף כי יותן נמי
לדעת, ור"י דורש יתן במחשבה אף כי יותן נמי במחשבה, וכמ"ש מנחת ביכורים,
מחשב עליהן להיות משקה. כלומר לחכמים די במחשבה על התועלת שבאה לו, וזו התיחסות רק
לפירות, ואילו לר' יהודה צריך לחשוב גם על המים, שעי"ז תהיה להם חשיבות.
בנידון של התוספתא המים נבלעים בחיטה
וממילא חושב עליהם, בנידון של המשנה המים רק רוחצים את החפצים וכששמח אינו חושב עליהם
וממילא דרוש מעשה במים.
(עי' ר"ש פרה רפ"א
בשם ספרי זוטא לא עלה עליה עול, ר' יהודה אומר עלה עליה זכר [לדעת הבעלים פסולה] שלא
לדעת הבעלים כשירה. לכאורה דעת בעלים היינו רצון. שם רצונו בזרע הפר).
ב) דרשת חכמים, יש אם למסורת, הכתיב. (כאן שלא כבסוכה המסורת היא
הפשט, ולא דרש למניין מחיצות וכדו'). היינו המים ביתנים ללא חשיבות לדבר נוסף, (דרך ההנתנות). הדרש של יִתֵּן כוחו מועט מהפשט,
ומוסיף על הפשט רק חלק קטן מתוך התוכן של פעולת נתינה, שמחה שזה קורה.
(עי' רא"ש נגעים
פ"ו מ"א, ויש לנו לקיים פשט המקרא כמו שנוכל ואם לא נוכל להצריך שניהם
לכל הפחות נאמר שתהא המחיה כשיעור מחיה. עיי"ש. ממרוצת הלשון משמע שהבחירה
ב"שיעור מחיה" היא משום שזה הקיום הגדול האפשרי ו"וגם מחיה" אינה
משום שאין דרך אחרת לקיים את "וגם מחיה" אלא משום שזה הקיום הגדול ביותר
האפשרי לקיום מחיה כאשר שיער לבן מספיק לבדו).
ג) טענת ר' יהודה א"א שלא לשמוח היא.
ששמחה יש אף בסתם מקרים של ירידת מים על זרע ועדיף לא ללמוד שֶקְּרָא מדבר במקרה
דחוק. (עי'
תו"כ שמיני פ' י"א, טהור הוא, וכו' טמא הוא, יש לי בענין הזה זרעים
טמאים וזרעים טהורים וכו' אם אתה אומר בידי שמים טמאים ובידי אדם טהורים טמאת
הכל).
(עדיף לומר ר"י יסבור
כעין שיטת רבא, ע"פ הריעב"א [ב"מ כ"ב:] ביאוש שלא מדעת, שכל
שיש דרך לשמוח הריהו כתי ששמח). לכן דורש את "יִתֵּן" גם ביחס למים. וכנ"ל.
(עי' תו"כ שמיני פרש' ח'
שלומד מחשבה מ"יִשָּׁתֶה", שמוכחש ע"י "מים", שצריך
מחשבה, וישתה זו אמירה גמורה ולא "את תקרי", ומלמד מחשבה ולא שמחה.
ואפשר שמזה למד ר"י).
בב"מ כ"ב., תא שמע עודהו הטל עליהן ושמח הרי זה בכי
יותן נגבו אף על פי ששמח אינן בכי יותן טעמא מאי לאו משום דלא אמרינן כיון דאיגלאי
מילתא דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה שאני התם דכתיב כי יתן עד שיתן אי הכי
רישא נמי התם כדרב פפא דרב פפא רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן הא כיצד בעינן כי
יותן דומיא דכי יתן מה יתן לדעת אף כי יותן נמי לדעת.
נראה שהברייתא היא אליבא דחכ' שבתוספתא
אלא שהנוסח שלה מלא יותר. בברייתא אומר "עודהו הטל עליהן" ואילו בתוספתא
רק ר"י אומר זאת, אבל דרך ר"י לומר "אימתי" להוסיף וכאן כיון
שבעניין מחשבה חולק ל"א אימתי על עודהו הטל עליהם.
(ואפשר שחכ' דתוספתא כשיטתם בביצה
ל"ז., האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי
שתיהן רבי יהודה פוטר במים מפני שאין בהם ממש. ע"כ. לחכ' המים נחשבים גם אחר
שיבשו. לחכ' בברייתא שבגמרא, אף שהמים לא בטלו אין להם חשיבות של משקה. עי'
מג"א או"ח שצ"ז ס"ק ט', ולא אמרינן דליבטל מים ומלח בעיסה
דכיון שבאו לתקן העיסה ה"ל כמין במינו ולא בטל. וזו סברת ר"י שס"ל
בעלמא [מנחות כ"ג:] מין במינו לא בטל).
לשיטת הריטב"א הנ"ל שרבא אומר
אפילו לא התיאש, א"כ כאן שמקשה עליו מחכמים, צ"ל שלרבא היה צריך להיות הכשר
אף אם לא ידע כלל ולא שמח. והטעם שכיןן שחכ' מצריכים את המיעוט שב"יותן"
היינו הפחות שבדעת הרי לרבא גם ל"דרך להיות" משהו יש גדר של אותו משהו.
(ומה שאומרת הגמ' מאי לאו
משום דלא אמרינן "כיון דאיגלאי מילתא" וכו' ולא "בעינן שידע"
הוא משום שחכ' נקטו בלשונם רבותא שאפילו ידע אחר שיבש לא מועיל).
כשעונה שאני התם דאמר רחמנא כי יתן אין
הכוונה שלקושיה לא דרשו כי יתן אלא ש"כי יתן" מלמד יותר מהחשיבות הקטנה
ביותר, ומצריך שמחה בפעל. ה"אי הכי", שאם כי יתן לא בחשיבות הקטנה ביותר
א"כ צריך להיות במשמעות מלאה, והדחיה שעיקר הנידון "יותן" וכי יתן
בא כדי לדמות אליו ומשמעות המילה "יתן" כוללת רק דבר שקורה בפועל,
"דרך להיות" אינה כלולה בלשון אלא נובע ומוסק מן התוכן.