א) בתוס' סוטה, ורבנן בתראי הכתיב תורת, וא"ת הא דרשינן ליה בפ"ב דכריתות (דף ט:) שאדם מביא קרבן אחד אפילו אם קינא לאשתו על ידי אנשים הרבה וי"ל דהתם מיירי קודם ששתתה וכו' אבל הכא וכו' שחזר וקינא לה לאחר שתיה ונסתרה שחוזרת ושותה שנית.

ועיי"ש, ומביא מנחה אחת על כולן ונפקא לן מקנאות. אבל עי' שטמ"ק כריתות אות ח' תוס' הרא"ש שגם בנזיר שמביא קרבן אחד על טומאות הרבה נלמד מ"זאת תורת הנזיר".

ב) בהסבר איך דורשים את "תורת" בשתי דרשות הפוכות (עי' ערל"נ כריתות ד"ה בד"ה תורה), וגם אחר ש"זאת" מכחיש את "תורת" למה לא פותרים את ההכחשה שכאן לפני שתיה וכאן אחרי שתיה.

הנראה. "תורת" משמע "תורה אחת".

יש בלשון "תורה אחת" שתי אפשרויות. א' תורה היינו הדינים החָלִים על מקום, וכל המקומות שוים זה לזה בדיניהם, (כמו תורה אחת תהיה לכם ולגר). ב' תורה היינו הדין המתקיים בפועל, מתקיים בכל המקומות במעשה אחד.

במסכת סוטה הלימוד שאותם פרטי דינים קיימים בכל מקרה בנפרד. כמו ששותה בסתירה ראשונה, כך שותה בשאר. ובכריתות דורש כצד השני.

העדיפות הראשונה היא לצד א', כמו זבחים כ"ז:, תורת העולה ריבה תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו. ושם, תורת האשם תורה אחת לכל האשמות. ושם ט':, תורת החטאת תורה אחת לכל החטאות. ושם, תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות. תו"כ מצורע פרש' א', מנין שחיטת ציפרים והזיית דם ציפור ותגלחתו בכהן ת"ל תורת המצורע. (אכן עי' להלן זאת תורת המצורע תורה אחת למצורעים הרבה, ועי' תוס') תו"כ מצורע פרש' ד', תורת אשר בו נגע צרעת מלמד שעני שהביא קרבן עשיר יצא. ועוד.

ג) טעם שלא מכריעים את ההכחשה בחלוקה בין סתירה שניה קודם שתיה ובין סתירה שניה אחר שתיה.

לימוד שלכל המקומות יש אותו דין, לא מודיע כלום לגבי סתירה שניה קודם ששתתה אחר ראשונה. זה מתקיים בין אם מקריב על השניה בנפרד, שעל השני מקריב אחת כמו על הראשון, ובין אם מקריב על שתיהן ביחד, שגם אז שוו הראשונה והשניה. ולא שייך ש"תורת" תעבור אל לפני שתיה במשמעותו העיקרית.

מיעוט "זאת" לגבי נסתרה בשנית קודם שתשתה על הסתירה הראשונה.

אי אפשר להעמיד שתהיה שתיה על הראשונה בלבד ולא על השניה, שהרי אז תישאר אסורה משום הסתירה השניה ולא יתקיים וניקתה.

נשארו האפשרויות שכשישנה עוד סתירה אינה שותה כלל או ששותה אחד על שתי הסתירות. ההכרעה ביניהן אינה נפתרת ע"י "זאת". ועל כרחנו אנו זקוקים ל"תורת" שתדרש גם כמו בכריתות, כדלהלן. ואת "זאת" מעבירים אל אחר שתיה. ועוד, ועדיף, המילה "זאת" מתיחסת רק למה שמפורש, שרק הוא, ואילו סתירה שניה אינה מפורשת.

ד) טעם שלא אומרים ש"זאת" בנסתרה לאחר שתיה ותורת בנסתרה קודם שתיה.

עי' חזקוני בראשית כ"ו ה', וכן כל תורה לשון הוראה. וזה כצד הראשון לעיל אות ב' שתורה היינו הדינים החָלִים על מקום. והמשמעות של "הדין המתקיים" בפועל אינה אלא דרך העברה. לכן יש חיסרון בהעברת "תורה" למשמעות זו. וכיון שגם אם מעבירים את "תורת" אל לפני שתיה מגבילים את התחום של "תורת" עדיף לעשות את החלוקה בתוך תחום נסתרה בשנית אחר ששתתה.

ה) הטעם שבכל זאת נדרש "תורה" הוא שיש ספק אם נסתרה שנית קודם שתיה שותה פעם אחת או פעמיים.

עי' שטמ"ק כריתות, נזיר שנטמא טומאות הרבה לא צריך קרא שאינו חייב אלא אחת דכיון דנטמא בז' וחזר ונטמא בז' כולהו טומאה אריכתא היא כיון דלא יצאת שעה ראויה להביא בה קרבן. ע"כ. סוטה ראויה לשתות מיד כשבאו עדים שנסתרה. אבל בסוטה יש לתלות אם הוא כ"טומאה אריכתא" בבעיה אם השתיה באה כדי לברר אם האשה מותרת לבעלה, או לברר האם היתה מציאות של הטמאות. לצד הראשון החיוב נובע מהמצב בכל רגע ואין מה שמפריד את הסתירה השניה מהראשונה, לצד השני, מזמן שיכולה לשתות נעשה דין השתיה, ושתיה על סתירה שניה היא דבר נפרד.

היוצרות ספק גורמת לדרוש דרשה רחוקה, שלא היתה נדרשת בלעדיה. (כפי שביארנו בסיבה לדרישת גימטריה וכל דרשות רחוקות) לכן כאן מעבירים את "תורת" למשמעות דין המתקיים בפועל, ודורשים שתהיה תורה אחת, שתיה אחת, לכל הסתירות.

העברה זו אינה מבטלת את המשמעות העיקרית של "תורת", קיים בזה הגדר של אין מקרא יוצא מידי פשוטו. וקיימת גם הדרשה הראשונה, שתורה, הוראה, אחת בכל הסתירות, כשנסתרה בשנית אחר שתיה ראשונה. וגם הדרשה הרחוקה, קיום אחד לכל הסתירות, כשנסתרה בשנית קודם ששתתה על הראשונה.

ו) (הרא"ש בשטמ"ק הנ"ל אות ה' כ', ואפשר דבנזיר נמי דרשינן זאת תהיה תורת הנזיר שמביא קרבן א' על טומאות הרבה. ואינו סובר ששם די בזה שלא הגיע לזמן הראוי להקרבה. שם לא סומך יש להסתפק אם וכפר מאשר חטא על הנפש הוא מעיקר הקרבן או מקופיא, שהרי מכפר על כל צער הנזירות. אם מקופיא עיקר הקרבן לטהר מטומאה שהיא מצב עכשוי, ושתי הטומאות הן אחת).