א) לכאורה הלימוד מ"אדם אתם" מלמד שעיקר משמעות "אדם" אינה כוללת גוי. אבל עי' רש"י יבמות ס"א., משום דבעי למכתב בהמה גבייהו כדכתיב וחמורים ובקר וגבי בהמה מיקרו אדם אבל אדם סתמא לא מיקרו. ע"כ. היינו לגבי בהמות גם גוי נקרא אדם. ואם "אדם אתם" מגלה את משמעות "אדם" למה היא תשתנה כשדנים גם בבהמה. (ועי' רש"י כאן, משום דכתיב בהמה בההוא עניינא דלא סגי דלא קרי להו אדם. ע"כ. נראה שכוונתו כביבמות). ועי' תוספות הרא"ש יבמות שם, משום בהמה, והא דכתיב (תהלים קכ"ד) לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם הא דרשינן בפ"ק דמגלה אדם ולא מלך גבי המן א"נ לפי שהזכיר את ה'.

משמע מתירוץ ראשון של הרא"ש, שממעטים גוי רק בגלל שיש הכרח לדרוש את "אדם", ולכן כשנדרש למעט מלך אין הכרח למעט גוי.

 

ב) הצורך לדרוש את "אדם" עי' ויקרא רבה (ויקרא פרשה ב', ט'), אדם כי יקריב מכם (ויקרא א'), למה לא נאמר איש כמ"ש להלן דברו אל כל עדת בני ישראל וגו' (ויקחו להם איש שה לבית אבת, שמות יב, ג), אף כאן יאמר הכתוב ויקחו להם איש בקר או צאן. וכן תנחומא (פרשת ויקרא סי' ח'), אדם כי יקריב מכם קרבן, למה אמר אדם ולא אמר איש. ורש"י ויקרא שם, אדם, למה נאמר מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל.  ור"א מזרחי, דהוה ליה למימר איש.

 

ג) העיקרון והתוכן של נבואת יחזקאל בהפקעת גוי ממשמעות "אדם". (מלשון "קרויין" ולא "יכולים להקרא" נראה שאין זה מגדר אם אינו ענין, אלא שהאפשרות לכלול רק ישראל היא אפשרות שעומדת כשלעצמה).

ככלל כשהתורה אומרת התיחסות לגבי האמור בביטוי מסויים, אין ההתיחסות אלא לחלק החשוב מכל שאפשר לכלול בביטוי.

בהרבה מקומות מפקיעים את האופן הלא רגיל. ב"מ  נ':, מ"ט דרב דאמר קרא ונפל עד שיפול דרך נפילה ועיי"ש. ב"מ צ'., פרות כו' והדשות בתרומה ומעשר אינו עובר משום בל תחסום. וכ' רש"י דסתם דיש לאו בתרומה ומעשר משתעי קרא, דאין תרומה ומעשר "סתם" אלא מן המירוח ואילך. יבמות מ'., אכילה גסה מי שמה אכילה. תורת כהנים בהר פ"א, (ענבי נזיריך) לא תבצור, לא תבצור כדרך הבוצרים.

וכן מפקיעים חלק שאינו חשוב. ספרי נשא פיס' ז', איש איש כי תשטה "אשתו". בראויה לאישות הכתוב מדבר. מזה שאמר בראויה "לאישות" ולא אמר בראויה "לו" משמע שאין הלימוד מאש"תו" אלא מ"אשת"ו. היינו אשה עם חשיבות. וכן סוכה ג':, בית שאין בו ד"א על ד"א פטור מן המזוזה ומן המעקה וכו' מ"ט דבית כתיב בהו.

יתכן ספק אם השינוי מספיק חשוב כדי להפקיעו מהביטוי. ב"מ צ"ו., בעי רמי בר חמא שאלה לרבעה מהו כדשיילי אינשי בעינן ולהכי לא שיילי אינשי או דלמא טעמא מאי משום הנאה והאי נמי הא אית ליה הנאה. (כנראה זה טעם מחלוקת רב ושמואל בב"מ נ': הנ"ל).

 

ד) נראה שבנידון דידן הגריעות של גוי מיהודי ספק אם די בה כדי להפקיע את הגוי משם אדם. ומביאים ראיה מדברי קבלה "אדם אתם" שדי בה.

מובהקות השינוי של מלך מסתם אדם (עכ"פ בנידון של "קם עלינו") גדולה מהמובהקות של גוי מיהודי, וזה מה שכתב הרא"ש שבאות א' שעדיף למעט מלך מכלל "אדם".

כיון שהפער בין ישראל לגוי אינו כ"כ גדול כאשר הדיון הכללי כולל בהמה, אין פער זה מספיק להוציא את הגוי מכלל "אדם".

אפשר אולי להוסיף, שכמו בשאלה לרובעה יש חשיבות קטנה ביחס לתכונה שאינה "שם הנאה", וכן בנפילת שור חשיבות קטנה ביחס לעיקר שם נזק, כך בהבדל בין ישראל לגוי השינוי הרוחני בין ישראל לגוי אינו חשוב כאשר דנים גם על בהמה שתוכן זה אינו שייך אליה.

 

ה) זה שהיה ראוי להכתב איש גורם ש"אדם" יכלול רק דבר חשוב, כנ"ל אות ב'.

האופן הוא כמו שב"איש"  וחזקת והיית לאיש (מלכים א' ב' ב') מפרש רש"י (שמות ט"ו ג'), לגבור. ובתרגום מלכים ותהא לגבר דחיל חטאין. וכמו שאומר הראב"ע (שמות ל"ד ו') והלא איש היה, היינו ועל כן נותנים ל"איש" משמעות של "יותר איש מאיש". כן הוא במשמעות "אדם", הלא אדם הם, על כן נותנים ל"אדם" משמעות של "יותר אדם מאדם".

(אכן, למעשה זה רק גילוי שאפשר לייחד את ישראל בתוך "אדם", ולא שהכרח לעשות כן, וגם לא שזו עדיפות ראשונה כשצריך לייחד מתוך "אדם". וכנ"ל).

 

ו) כאשר אי אפשר לדרוש "אדם" באופן שמחזק את התוכן שלו דורשים אותו כריבוי סתמי.

עי' תו"כ נדבה פרש' ב', אדם לרבות את הגרים מכם להוציא את המשומדים ומה ראית לומר כן אמור אדם לרבות המשומדים מכם להוציא את הגרים. והראב"ד, אדם לרבות את הגרים ר"ל משום דממעטינן מינייהו משומדים אצטריך לרבות גרים אי נמי משום דכתיב בני ישראל וגרים לאו ישראל נינהו.

נדה מ"ד. (תנוק בן יום אחד) ומטמא בנגעים דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו אדם כל שהו. רש"י, משמע כל שהוא מין אדם אפילו קטן כדכתיב (במדבר ל"א) ונפש אדם מן הנשים וגו' ובקטנות משתעי קרא.

שם לא נדרש למעט גויים שכבר כ' הר"ש בריש פי"ב דנגעים, דתניא בת"כ אחוזתכם מיטמא בנגעים ואין אחוזת עכו"ם מיטמא בנגעים וכשם שאין אחוזתם מטמאה בנגעים כך אין בגדיהם וגופן מיטמא בנגעים. ועי' מל"מ טומאת צרעת רפ"ט, דהיקש זה הוא מדכתיב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית הרי דהקיש הכתוב נגעי הגוף והבגדים והבתים.

 

ז) סנהדרין נ"ט., ואמר רבי יוחנן נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה לנו מורשה ולא להם וכו' מיתיבי היה רבי מאיר אומר מניין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אתם האדם וחי בהם כהנים לויים וישראלים לא נאמר אלא האדם. ע"כ. הרי ש"אדם" מרבה גוי ולא ממעט. ועי' רש"י. ובתוס' הרא"ש, דאדם משמע ישראל ולא גוים וכן ה"א דהאדם משמע המיומן החשוב שבאדם ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.

לכאורה קשה הרי יש מיעוט ציוה "לנו" ודי היה במיעוט של "אדם" לעשות ריבוי. ולמה צריך "ה"אדם. (גם בשני מיעוטים שאינם כתובים יחד אמרינן מיעוט אחר מיעוט לרבות. עי' רש"י מנחות ס"ז., דתרי דגנך כתיבי דכתיב [דברים י"ב) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכתיב [דברים י"ד] ואכלת לפני וגו' מעשר דגנך וכתי' [דברים י"ח] ראשית דגנך חד למילף דיגונך ולא דיגון הקדש מירוח הקדש אייתור להו תרי דגנך למעט דיגון עובד כוכבים הוה דיגון עובד כוכבים מיעוט אחר מיעוט דתרי קראי ממעטי ליה).

הנראה, שהרעיון של מיעוט אחר מיעוט לרבות הוא שהמיעוט השני מיותר בתור מיעוט וב"אם אינו עניין" הופך להיות שינוי היקף, ולמעשה הופך להיות ריבוי.

כש"אדם" ממעט גוי אין זו אמירה של הפחתת היקף, שיכולה להיהפך לשינוי היקף, אלא זה תוכן עצמאי, "אדם מעולה" ואין בו עניין ישיר של שינוי היקף. לכן כשבא אחר "לנו" מורשה אינו עובר לעניין שינוי היקף אלא מקבל את התוכן "אדם מעולה" שהוא בפועל מצומצם.

לשון "ה"אדם באה באופן ישיר ליחד חלק מתוך "אדם" וזה מיעוט. והוא הופך את "לנו" לריבוי.

אין זה משמע ממרוצת לשון הרא"ש אבל נראה שזה מ"ש התוס', ור"ת מפרש דיש חילוק בין אדם להאדם. ובמוסגר בדפוס מאוחר, כי אדם רצונו ע"ד היתרון לאדם המעולה ומעוטר בתורת ה'.  (והרא"ש אולי מפרש שלא קיים מיעוט אחר מיעוט במרוחקים. אבל בעיקר דברי הרא"ש שהלימוד של "האדם" הוא במיעוט אחר מיעוט מודים התוס').

 

ח )עי' תוספות מנחות ס"ז., פי' בקונטרס דתרי כתיבי חד בראה אנכי וחד בשופטים ונראה דאין צריך דתירושך ויצהרך הוי כמו דגנך וחשי' כמו מיעוט אחר מיעוט. מלשון "אין צריך" נראה שאין התוס' סוברים שמיעוט אחר מיעוט לרבות אינו אלא כשהמיעוט השני סמוך לראשון. ולא כרש"י הנ"ל. אלא שנוח יותר לומר כן. הטעם כיון שעל ידי לשון אחת מתפרשת לשון שניה נוח יותר לומר שהן סמוכות כעניין מקרא נידרש לפניו ולא לאחריו.

 

סיכום: דרשת "אדם אתם" אינה מפקיעה לגמרי גויים משם "אדם" אלא אומרת שיש איזו עדיפות לישראל להכלל ב"אדם" כאשר אינו כולל הכל.