א) להו"א כאן ר' חנינא בר אידי למד שבעינן שם המיוחד מ"ואשביעך בה'" ואילו במכילתא משפטים פרש' ט"ז, שבועת ה' תהיה בין שניהם ביו"ד ה"א וכו' הואיל ונאמרו כל השבועות שבתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא ביו"ד ה"א מכאן לכל שבועות שבתורה שאינן אלא ביו"ד ה"א.

לעיל ל"ה:, רבי חנינא בר אידי אומר הואיל ואמרה תורה השבע ואל תשבע קלל ואל תקלל מה השבע בשם אף לא תשבע בשם.

ועי' רמב"ן שם, השבע ולא תשבע מה השבע בשם. פרש"י ז"ל השבע שבועת השם תהיה בין שניהם, ולא דייק, דהא אמרינן בריש פרק הדיינין משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה דהיינו שם המיוחד, ואקשינן כמאן כרבי חנינא בר אידי, אלמא לרבנן השבע לאו בשם היא והיכי פשיטא ליה לרבי חנינא.

 

ב) דברי רש"י הם מהמכילתא. הנראה בכוונתו.

"שבועת השם" סובלת שני פירושים, שבועה במילה "יקוק", או שבועה בקב"ה. זה גורם ללמוד מאברהם ואשביעך ביקוק אלקי השמים ואלקי הארץ (בראשית כ"ד ג') שם לתוכן שבועה בקב"ה די היה לומר, ואשביעך באלקי השמים ואלקי הארץ, וכיון ש"ביקוק" מיותר הוא מקבל תוכן אחר מאשר אלקי השמים והתוכן המתקבל הוא "ואשביעך במילה יקוק".

אחר הלימוד מאברהם יש ל"שבועת השם" משמעות של שבועה בשם המיוחד.

לעיל ל"ה: שבלשון ראשון אמר שרבי חנינא בר אידי גמיר גז"ש אלה אלה, לפיו באמת שבועת בית דין למדה במה מצינו משבועת העדות, מאותו צורך שאצלנו למדה מאברהם, ושבועת העדות עצמה למדה בגז"ש אלה אלה מסוטה. ואחר ששבועת בית דין למדה משבועת העדות שוב שבועת בית דין שכתוב בה שבועה מלמדת במה מצינו אל לא תשבעו בשמי לשקר. (שבועת העדות אינה יכולה ללמד ללא תשבעו בשמי לשקר, משום ההבדל שאין המילים שוות וגם התוכן שונה מהשבע לאל תשבע). אחר שאמרו לעיל לרבנן לא גמירי גז"ש אלה אלה שוב נוח לומר שר"ח בר אידי לא פליג על רבנן אם למדים גז"ש אלה אלה, ושוב אין שבועת העדות יכולה ללמד לשבועת בית דין.

לכן אומרים כאן שר' חנינא בר אידי פשט את הספק במשמעות "שבועת ה'" מאברהם.

 

ג) בדעת רבנן. אחר שאין להם גז"ש אלה אלה, יש להם פשיטות למשמעות "שבועת ה'" ע"פ מ"ש בתורת כהנים (קדושים פרשה ב' ה"ו), לא תשבעו בשמי לשקר מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא שיכול אין לי חייבים אלא על שם המיוחד בלבד, מנין לרבות את כל הכינויים תלמוד לומר בשמי כל שם שיש לי.

זה גורם להם להעדיף ללמוד מאברהם לא לעניין שם המיוחד, אלא לעניין נקיטת חפץ.

 

ד) ר' חנינא בר אידי מעדיף ללמוד מאברהם ששבועה היא שם המיוחד מאשר ללמוד ש"בשמי" היינו כל שם שיש לי ולא שם המיוחד. וכקושית הרא"ש דלהלן.

כ' רא"ש (שבועות פ"ד סי' ד') והא דלא אמר דבשמי הוי שם המיוחד דוקא כדאמר (סוטה ל"ח.) גבי ברכת כהנים ושמו את שמי על בני ישראל (במדבר ו') שמי המיוחד, משום דסיפא דקרא מוכיח וחללת את שם "אלקיך" משמע שאף על הכינויין הוא מוזהר. (ע"כ). אכן בתו"כ לא מובא הדיוק מ"אלקיך".

ועי' משכיל לדוד על רש"י על התורה (ויקרא י"ט י"ב) שנדרש אם אינו עניין שכבר נאמר בעשרת הדברות לא תשא (את שם ה' אלקיך לשוא) תנהו עניין לכינויים.

ואולי לצרף את דברי המשכיל לדוד לדברי הרא"ש שגם שם ה' אלקיך אינו ברור והיתור בשמי שחייב להדרש גורם ש"שם ה' אלקיך" ידרש לא "שם המיוחד לאלקיך" אלא כל שם של אלקיך". וכיון שעיקר הלימוד נובע מהיתור והלימוד מ"אלוקיך" רק מברר מה ללמוד לא האריך בתורת כהנים.

(רחב"א מחשיב יותר את המשמעות הלשונית כדלהלן אות ו' ומעדיף לא לעבור ב"בשמי" ממשמעות שם המיוחד למשמעות כינוי).

ר' חנינא בר אידי, שהיא שיטת המכילתא שבאות א', ידרוש את היתור כמ"ש במכילתא יתרו בחדש פרשה ז', לא תשא למה נאמר לפי שהוא אומר לא תשבעו בשמי לשקר אין לי אלא שלא ישבע מנין שלא יקבל עליו להשבע (היינו המקבל בבי"ד להשבע והוא שקר, שבות יהודה) ת"ל לא תשא את שם ה' אלהיך. (ועי' פירוש מדרש אליעזר שם שהדרשה משינוי הלשון "תשא". אבל מרוצת הלשון שזה יתור והיתור גורם שנדרוש את לשון תשא).

ועי' שבות יהודה ומרכבת המשנה בבעיות שבדרשה זו.

 

ה) מכל הנ"ל יוצא שיש שתי  דרכים מכחישות. דרך אחת, הלימוד ש"לא תשא את שם ה'" מיותר ונדרש שלא להתחייב להשבע לשקר, ולכן אין הפרעה למה שדורשים מאברהם את הזכרת שם המפורש, ובין דרך שניה לימוד "יתור לא תשבעו בשמי לשקר" לכינויים וזה מעכב לימוד מאברהם מורך בשם המפורש ומכריח לימוד מאברהם לעניין נקיטת חפץ.

יש לתלות את המחלוקת בזה שלר' חנינא בר אידי עיקר החשיבות של שבועה בשם הוא בזה שהזכרת שם ה' בשקר הוא ביזוי למילה שהיא שם ה'. (וכמו שלמדו [ברכות ל"ג.] כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא שם ה' לשוא. ואף ששם אסמכתא, מ"מ מוכח העניין, ובמיוחד למשמעות שתשא היינו תזכיר). ולפי זה יש חשיבות להזכרה מפורשת של השם המיוחד. לסברא זו יש מקום לדרוש מ"לא תשא לשוא" איסור להתחייב להזכיר שם שמים לשוא ושייך לדרוש זאת, כמכילתא יתרו שבאות ד', ואין יתור לדרוש כינויים כדברי המשכיל לדוד באות ד', וראוי לדרוש מאברהם שם מפורש.

לעומת זאת לרבנן עיקר דין שבועת שקר הוא חיוב אמירת אמת, ומהגדר שלמדו הין צדק שיהיה הן שלך הן. (ועי' מ"ש שבועות ל''ז. כיון דחידוש הוא אות י'). הזכרת הקב"ה בדיבור היא חיזוק של הדיבור. ואין זה עיקר העניין אם מוזכר בשם מפורש או בדרך אחרת. ("וחיללת את שם אלקיך" לא יתפרש את המילה המציינת את הקב"ה אתא את הקב"ה עצמו. כמו ואגדלה שמך) לכן נוח לרבות כל שם.

לכן גם נוח לדרוש מאברהם לנקיטת חפץ. מה שנעשה על ידי מעשה חשוב יותר ממה שנעשה ע"י דיבור בלבד. למשל, מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה מחשבה אינה מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה (סוכה י"ד.). לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו (פסחים ס"ג:), מילי לא מימסרן לשליח למנות שליח במקומו ואם המשלח הראשון עשה מעשה של נתינת גט לשליח עושה שליח (גיטין ס"ו: ברש"י).

לר"ח בר אידי נראה שנקיטת חפץ של אברהם (תחת ירכי) היא משום איום כמו השבעה בכבוי נרות (תוספות גיטין ל"ה.).

 

ו) ביסוד המחלוקת בין המכילתא (אף שהיא נמצאת לפנינו בתורת כהנים (קדושים פ"ט ה"י) אין היא מעיקר התורת כהנים, אינה בדפוסים ראשונים ובכתבי יד) ובין התורת כהנים.

עיקר התוכן של לא תשא את שם ה' הוא בשבועה כמו שבתרגומים, אבל מילולית תשא היינו אמירה, כעין וישא משלו ויאמר (במדבר כ"ג), משא בבל (ישעיהו י"ג), משא אשר יסרתו אמו (משלי ל"א). היינו לא להזכיר את שם ה' על שוא. וזה מכבוד ה'. ועי' אבן עזרא שהאריך בזה.

לכן המכילתא שהיא מדבי ר' ישמעאל שיחסו חשיבות יותר לתוכן המילולי, כמ"ש הרבה פעמים בעניינים שונים, מעדיפים לתת לשבועה בה' חשיבות של כבוד שמים.

ואילו התורת כהנים שהיא דבי ר' עקיבא מעדיפה לתת לשבועות, שהן כוללות גם "אעשה", תוכן של חשיבות אימות הדיבור, כדי לא לחדש גדר אלא להיות מגדר הין צדק שיהיה הן שלך הן. וגם התכלית הישירה היא שידבר אמת, ולפי הצד של ביזוי השם השגת האמת באה בעקיפין ולא ע"י עיקר שם שבועה. ועדיף ללמוד בנושא שבו עוסק כעין מ"ש תוספות יבמות ג': ד"ה טעמא, דמסתבר טפי למדרש ולאוקמי קרא לגופיה.

 

ז) בסברא שהזכרת שם נותנת חשיבות לשבועה מוסברים דברי תוספות נדרים ב'. ד"ה ושבועות, ואור"ת הא דבעינן שם או כינוי במושבע מפי אחרים אבל מושבע מפי עצמו מצי אסר נפשיה בלא שום כינוי. ע"כ. להחיל על אחרים צריך דבר חשוב יותר.

 

ח) שוב ראיתי קרוב לעיקר דברי בשיעורי ר' אברהם שפירא נדרים סי' ג' וז"ל, רבי חנינא בר אידי מצריך בשבועה את השם המפורש ומתוך בך משמע שהוא סובר שהאיסור הוא בעצם הזכרת השם הגורם לזלזול בו ולכן יש הבדל בין השם המפורש לבין שאר השמות ואם כן הזכרת השם היא עצם האיסור מה שאין כן רבנן הסוברים שגם כינויים מועילים ומתוך כך משמע שהם סוברים שאין איסור בעצם הזכרת השם אלא הזכרת השם נועדת רק להחיל את השבועה. עכ"ל.

 

סיכום: שבועת "יקוק" תהיה בין שניהם, יכולה להתפרש שבועה בשם יקוק או שבועה בקב"ה. לרבנן הספק נפשט ע"י שכבר כתוב "לא תשא את שם ה' א' לשוא" והיתור "לא תשבעו בשמי לשקר" מרבה כינויים משום שכתוב בסופו וחללת את שם "אלקיך" משמע שאף על הכינויין הוא מוזהר. לר' חנינא בר אידי לא נראה ש"בשמי" שנדרש בברכת כהנים לשם המיוחד ידרש בגלל סיפא לכל כינוי. ולכן לומד מואשביעך "ביקוק" אלקי השמים.

לר"ח בר אידי היתור לא תשא מלמד שלא יקבל עליו להשבע והוא שקר. רבנן דורשים מאברהם נקיטת חפץ (ואם אברהם הזכיר שם המפורש הוא כעניין כיבוי נרות, ואומרים כן רק מתוך הכרח). יסוד המחלוקת. לר"ח בר אידי עיקר עניין השבועה בכבוד אמירת שם ה', ומדויק מלשון "תשא" שמגדר אמירה, ולזה לא שייך נקיטת חפץ. לחכמים עיקר עניין שבועה היא חשיבות האמירה, ואין פגם בקבלה לומר שקר.