|
|
|
|
ירושלמי כלאים פ''א ה''א
הילפותות של איזה מינים כלאים ביניהם
כתיב [את חקותי תשמורו כן גורס הרש"ס ] בהמתך לא תרביע כלאים יכול הייתי אומר אפילו שור שחור על גבי שור לבן וכו' שדך לא תזרע כלאים הייתי אומר אפילו שני מיני חיטים וכו' ובגד כלאים וכו' שני מיני צמר וכו'. (פירש הרש"ס, טעמא דהוה לן למיסר כל הני דכיון דכתיב את חקותי תשמורו ודרשינן לקמן ה"ז חייקויים שחקקתי בעולמי כלומר צורותי וחיקויי שצרתי בעולמי כולם במשמע.) פירש בבגדים לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו מה כלאי בגדים שאסרתי לך לא זה ממין זה ולא זה מין זה אף כלאים שאסרתי לך בכך מקום לא זה ממין זה.
א) בביאור פשט של הגרי"י קנייבסקי כתב שלפי הירושלמי איצטריך קרא דצמר ופשתים למעוטי ששני מיני צמר אינם כלאים זה בזה ולפי הבבלי יבמות ד: משמע דצמר ופשתים אתי לאפוקי שאר מינים ואמרינן כיון דסתם בגדים האמור בתורה אינן אלא צמר ופשתים הוי צמר ופשתים האמור בשעטנז מיותר שכבר כתיב ובגד ואתי לאפנויי ולכאו' אין זה ע"ד הירושלמי דצריך קרא בצמר ופשתים למעוטי שני מיני צמר דשרי.
אבל מפירוש הרש"ס, דבגד כלאים שעטנז דכתיב בפרשת קדושים היינו צמר ופשתים דוקא, משמע שהוא כשיטת הבבלי. ובעיקר, נראה שיש לישב את הירושלמי כדרך הבבלי וכדלהלן.
(עיי' אבנ"ז יו"ד סי' שפ"ט שלגמ' דידן א"צ קרא להתיר שחור ולבן דאמרינן תפסת מרובה לא תפסת ואין אסור אלא שני מינים. לכאורה אין כלל זה שייך אלא למקום שיש ספק עד כמה חידש הכתוב, אבל כאן שכתוב את חוקותי משמע סתם כל תכונה חקוקה ממעשה בראשית אפילו שחור ולבן. גם האבנ"ז עצמו לא ניחא ליה בתירוצו.)
הנראה, שאין לומר שצמר ופשתים באו רק להשמיע ש"את חקותי" אינו מלמד שאיסור כלאים הוא בכל הבדל שבין שני הדברים המעורבים. שהרי אם "צמר ופשתים" היה בא ללמד מידת הבדלים היתה התורה צריכה להביא דוגמה למידת ההבדל שהיא גם בכלאי זרעים, ואילו ההבדל בין צמר ופשתים גדול מכל הבדל אפשרי בין שני כלאי זרעים. מוכח כן ממ"ש התוס' שבת עד: שביחס לגידולי קרקע ממש, זרעים, אין בהמה נחשבת לידולי קרקע. ואין למדים איסור מלאכה בשבת בבהמה ממלאכה בגדולי קרקע אף שלמדים מגידולים שהיו בסממנים לכל הגידולים. ומוכיחים כן מב"מ פ"ט מה דיש מיוחד שהוא גידולי קרקע ופועל אוכל בו יצא החולב והמגבן. והרי שדך לא תזרע מיירי בשני מינים ששניהם גידולי קרקע.
ונראה שהלימוד בשעטנז באמת הוא כמ"ש בבבלי, למעט שאר מינים. עיקר תוכנו הוא שאין שעטנז אלא בתערובת צמר בפשתים בלבד, אלא שממילא למדים שאין תערובת צמר שחור בצמר לבן בכלל. ומה שלמדים משעטנז בנידון דידן הוא רק שאין משמעות "את חקותי" כל חקיקה אלא יש הבדלים חקוקים שאינם גורמים איסור כלאים.
ב) בענין הלימוד מה היא מידת הריחוק עי' רש"ס ה"ז על הלימוד דהכא, דכיון דגלי לן רחמנא בכלאי בגדים דאלמינהו קפדינן ה"ה לכולהו. משמע שלומד שלמינהו מלמד חלוקת מינים לגבי שעטנז, ולמדים מזה לשאר מינים שבהם "למינהו" צריך ללמד. לכאורה קשה ע"ז שהרי אחר שלמדנו שדוקא תערובת צמר ופשתים אסורה שוב אין מקום ללמוד מלמינהו לגבי שעטנז שצמר שחור וצמר לבן אינם אסורים, שהרי בלא זה ידעינן שמותרים, וא"כ שעטנז אינו בכלל המשמעות של "למינהו" וממילא אין "צמר ופשתים" מלמד על התוכן של "למינהו", וא"כ איך מלמד לשאר כלאים מכח צמר ופשתים. ויש לישב שאין הדברים כמו שהנחנו, אלא יש לימוד לתוכן מקרא שאין החשיבות בדבר הנלמד עצמו, שהוא כבר ידוע, אלא החשיבות לגבי ללמוד ממנו. לכן כאן למדים ש"למינהו" יש לו משמעות של דין כלאים לגבי שעטנז. לגבי נושא זה אין "למינהו" מוסיף כלום לתוכן שנלמד מ"צמר ופשתים", אבל אחר שקיבל "למינהו" את התוכן לגבי צמר ופשתים שוב יש לו אותו תוכן לגבי שדך לא תזרע.
אבל מהתוס' ב"ק נה: לא משמע כרש"ס שכתבו שנפ"מ בהא שלמינהו משמע כלאים לגבי דגים א"נ להרכבת אילן, ולא אמרו שנפ"מ ללמד על שיעור השינוי שגורם איסור. מסתמא ס"ל שאין ב"למינהו" משמעות להבדלים גדולים יותר מאשר משמע מ"חוקותי".
הסבר הלימוד נראה שכיון שנדים ב"חוקותי" ממשמעות חקיקה של כל תכונה, כנ"ל סוף אות א', עוברים לגדר ידוע אחר, והוא חקיקה של תכונות הגורמות להיות מין. הגדר מין ידוע גם מלמינהו במעשה בראשית וגם מ"שנים מכל וכו' מהעוף למינהו מן הבהמה למינה וכו'" האמור בנח, ואת האיה למינה שה"למינה" נמנה כמין נוסף בתוך כ"ד מיני עופות בחולין ס"פ אלו טריפות.
**(זה בנוי על הכלל של עדיפות לא לחדש מושגים. נתבאר ברכות סי' א' ושם נסמן.)
ג) במשנה רפ"א החיטים והזונין כלאים זה בזה. ובירושלמי מעתה יהו כלאים אפילו עם החיטים א"ר יונה מין חיטים הן אלא שהפירות מזנין כהדא דתני ולא תזנה הארץ מכאן שהפירות מזנין.
אין צריך לומר שכל הזונין מוצאם מן החיטים ולכן הם מין אחד אלא מספיק שאפשר שמחיטים יצאו זונין כדי שההבדל בין חיטים ובין זונין לא יהיה חשוב כדי לאסור את תערובתם. וכן מוכח ממ"ש בירושלמי ה"ב הקישות והמלפפון אינם כלאים זה בזה א"ר יודן בן מנשיה דברי חכמים אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של קישות ונוטעה והיא נעשית אבטיח אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של אבטיח ונוטעה והיא נעשית מלפפון, ומפרשים הר"ש והרא"ש שקישות פעמים שמשתנית צורתו ונעשה אבטיח ואבטיח פעמים שמשתנית צורתו ונעשית מלפפון הלכך יש לנו לחושבן מין אחד. לא אמר שכל אבטיח נעשה מקישות, ולכאורה אין לחלק בין זה לבין חיטים וזונין. (אמנם אפשר לומר שכל שאין דרך להיהפך ממין למין אלא בשעת קללה אין זה מספיק כדי שיחשבו מין אחד אלא אם כל המין השני נוצר מהראשון, ויהיו שני גדרים.)
(מזה שאמר רק שאבטיח נעשה מלפפון ולא אמר שקישוא נעשה מלפפון מוכח שאין לפרש שהכוונה קישות נעשית אבטיח היא שפעמים יש קישות שנעשית דומה לאבטיח ולכן אין ההבדלים ביניהם חשובים, שהרי ההבדלים שבין קישוא ומלפפון קבועים, שאין קישוא נהפך למללפון, ובכל זאת אינם כלאים.)
ונראה בדרך לימוד ענין זה. "חוקותי" פשטו הוא מצוותי. וכיון שכתבה התורה את חקותי תשמורו ולא ושמרתם את חוקותי דורשים משמעות של חקים שחקקתי כבר, כמ"ש בסנהדרין ס'. המשמעות הקרובה יותר לפשט של "חוקותי", אחרי המשמעות של מצוה, הוא "תכונה שאינה משתנית" כמו בירמיהו ל"ג חוקות שמים וארץ לא שמתי. אבל תכונה זו אינה מספיקה בשביל להדרש. שהרי תוכן הפסוק צריך להיות חלק ראשון תוכן כללי, שיש דבר שצריך להשמר, חלק שני פירוט התוכן בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים וכו'. תוכן של כל החוקות הקבועים, כחוקות שמים ודומיהם, צריכים להשמר, אינו מתבאר ע"י בהמתך וכו', שהרי הביאור מכחיש חלק מהתוכן הכללי. על כן אומרים ש"חוקותי" רומז דבר נוסף, גם לסוג החוקים הכלליים, היינו חוקים של חקיקה וצורה, כפי הנדרש בסנהדרין ס'.
התוכן "חוקים קבועים" נשאר גם אחר שדורשים את התוכן חקיקה וצורה, **גם בדרשה עדיפה אומרים אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
ראיה לזה שגם בדרש אומרים אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
עי' סנהדרין ס"ב. פעמים שחייב אחת על כולן פעמים שחייב על כל אחת ואחת וכו' דכתיב ועשה מאחת מהנה וכו' אחת מאחת הנה מהנה אחת שמעון מאחת שם משמעון הנה אבות מהנה תולדות. וברש"י הו"ל למכתב ועשה אחת מהנה א"נ ועשה מהנה והכי משמע מאחת מחייב הנה מהנה מחייב אחת מדכתיב מ"ם יתירא) משמע שאת המ"ם היתירה דורש גם לענים חייב על הנה אחת וגם על חייב על תולדות, ומנא ליה לדרוש שתי דרשות מאותו דבר. (בשבת ע'. פי' רש"י באופן אחר).
ונראה להסביר שקודם דורשים את הדרשות הקרובת יותר לפשט, מאחת שם משמעון מהנה תולדות. ושוב כיון שנכתבו שתי המילים כאחד דורשים את שניהם יחד דרשות רחוקות יותר אחת מהנה והנה מאחת. והדרשות הראשונות אינן יוצאות מידי דרישתן.
(עי' עוד אות ה').
ד) ובזה יבואר החילוק שחילק הירושלמי כאן בין כלאים לבין תרומה, שבה חומץ הבא מיין שהתקלקל אינו מין יין לרבי. והחזו"א סי' ג' ס"ק ט' דייק שהוא מדאורייתא.
החזו"א שם הקשה שאין לחלק בין תרומות לכלאים שהרי הדין שאין תורמין ממין על שאינו מינו נלמד בבכורות נ"ד. מכל חלב יצהר וכל חלב תירוש וכו' ומה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אין מתעשרין מזה על זה דגן ודגן שהן כלאים זה בזה אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה. א"כ כל שאינו כלאים אין ללמוד בו איסור. וישב שלמאי דידעינן כוונת התורה שאין תורמין ממין על שאינו מינו משגחינן בהנאת המין.
לכאורה מ"ש הוא דרישת טעמא דקרא.
ונראה שרבי ס"ל כירושלמי תרומות פ"ה ה"ב שהביא החזו"א מה תירוש ויצהר שהן מיוחדין שהן שני מיני אילן אין תורמין ומעשרין מזה על זה ואף אני מרבה שני מינין שבדגן שני מינין שבתבואה שאין תורמין ולא מעשרין מזה על זה. הרי לירושלמי הלימוד הוא ללא ק"ו מכלאים אלא לימוד ישיר שכל שני מינים אי תורמים מזה על זה. ונאמר שלרבי הדין שנאמר בכלאים שרק חקיקה קבועה אוסרת אינו דין בגדרי מינים אלא דין לעצמו. היינו שתי המשמעויות הנדרשות מ"חוקותי" כנ"ל אות ג', חוקים קבועים וחקיקת צורה שהיא מינים נפרדים, עי' אות ב', הן משמעויות שאינן תלויות זו בזו והן דינים נפרדים. ואין ללמוד מכלאים לתרומה שכיון שיין אין יכול ליהפך לחומץ מעשרים מזה על זה אף שהם מינים שונים, דבכלאים כעי"ז מותרים מדין חקיקה שאינה קבועה, כנ"ל. רבנן שלומדים תרומה מכלאים לענין זה, וכמ"ש במשנה תרומות ספ"ב שהיא כחכמים שאין תורמין מזונין על חיטין רק משום שאינן אוכל, ס"ל שהלימוד בכלאים הוא מגדרי מין. וכן מ"ש במשנה שם והקישות והמלפפון מין אחד רי"א ב' מינין אין זה אליבא דרבי.
אפשר שהגמרא בכורות אינה חולקת על הירושלמי, והלימוד שם אינו ק"ו גמור, שיש לומר בו דיו, אלא גילוי שמה שחילקה התורה חלב דגן מחלב תירוש אינו לגופו בלבד אלא הוה כעין דיבר הכתוב בהוה, ו"חלב דגן וחלב תירוש" הוא כינוי לשני מינים. אחר שמשמעותם הופכת להיות שני מינים היא כוללת כל שני מינים, גם חיטים וזונין אם היו אוכל. לפי"ז מי שאכל טבל דגן שהופרש עליו ממין דגן אחר אין בזה אין עונשין מן הדין וילקה.
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא פרק ה - המוכר את הספינה [דף עג עמוד א]
ארבע מדות במוכרין: מכר לו חטין יפות ונמצאו רעות - הלוקח יכול לחזור בו; רעות ונמצאו יפות - מוכר יכול לחזור בו; רעות ונמצאו רעות, יפות ונמצאו יפות - אין אחד מהם יכול לחזור בו; שחמתית ונמצאת לבנה, לבנה ונמצאת שחמתית, עצים של זית ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית, יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין - שניהם יכולין לחזור בהן.
משמע ששחמתית ולבנה נחשבות שני מינים לגבי מקח. לבדוק את שכתבתי בזמנו למה הם מין אחד לגבי כלאים.
|
|
|
|
|
