סגור X    הדפס      הורד קובץ 


בבא מציעא מ"ד. יסוד המחלוקת של ר' בילדותו ובזקנותו

מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה הזהב קונה את הכסף אמר לו רבי שנית לנו בילדותיך הכסף קונה את הזהב ותחזור ותשנה לנו בזקנותיך הזהב קונה את הכסף בילדותיה מאי סבר ובזקנותיה מאי סבר בילדותיה סבר דהבא דחשיב הוי טבעא, כספא דלא חשיב הוי פירא וקני ליה פירא לטבעא בזקנותיה סבר כספא דחריף הוי טבעא דהבא דלא חריף הוי פירא וקני ליה פירא לטבעא.

א) בביאור הסברות האם חשיבות עדיפה על חריפות או להיפך.
להלן מ"ז:, תניא וצרת הכסף בידך לרבות כל דבר הנצרר ביד דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר לרבות כל דבר שיש עליו צורה.
"דבר הנצרר ביד" יש בו משמעות של חשיבות. לשון צרירה משמעותה שמירה והיא מיוחדת לדברים יקרים. כן משמע מרהיטת לשון רש"י איוב י"ד י"ז, חתום בצרור [פשעי], חתום ומשומר בצרור בגד "ככסף ומרגליות" שלא תאבד.
ועוד. במדרש נזכר צרור במשמעות שמירה, ספרי זוטא ו' כ"ד, ד"א וישמרך ישמור את נפשך בשעת המיתה שנ' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. וכן דברים רבה פרש' ג' ד', אבל שכרן צרור ומשומר לעתיד לבא. ובלשון הילקוט עקב רמז תתמ"ח ד"ה ושמר, אבל שכרן כפול ומונח צרור ומשומר לעתיד לבא. בין הדברים שאדם רוכש יש שעיקרם לשימוש או לאכילה ויש שעיקרם לשמור על השיווי שלהם, כדי להחליפם בעתיד בדברים מהסוג הראשון. בסוג השני ככל שהחפץ יקר יותר כך הוא מתאים יותר למטרתו. (מדינות נהגו לשמור את ערך המטבע שלהם ע"י זהב). כיון ש"כסף" האמור, ממון, שייך לסוג השני, ממילא מטבע חשוב, זהב, ראוי יותר לשם זה ממטבע החשוב פחות.
וע"ע ירושלמי מעשר שני פ"א ה"א, מה טעמא דרבי דוסא וצרת הכסף דבר שהוא נצרר מחבירו וכו'. ופי' הרש"ס נצרר בסודר מכסף אחר כגון שברי כוסות וכו'. כלומר ראוי יותר להצרר מאשר דבר אחר.
מכל זה משמע שלדרשת ר' ישמעאל יש מעלה בחשיבות המטבע, ולפיו זהב נחשב יותר מטבע מכסף.
ר' עקיבא מצריך צורה. המעלה של צורה היא שעל ידה הכסף מהלך יותר, חריף יותר, ואם לא דורש "וצרת" לשון דבר הנצרר, יש לימוד המחשיב את החריפות הבאה ע"י צורה, ואין לימוד המחשיב את החשיבות. ממילא חריף עדיף, וכסף נחשב יותר מטבע מזהב.
ונוכל לומר שבצעירותו סבר רבי כר' ישמעאל ובזקנותו כר' עקיבא.

ב) אכן אין זה נוח לומר כן. להלן עמ' ב', אמר רב אשי כילדותיה מסתברא מדקתני הנחשת קונה את הכסף אי אמרת בשלמא כספא לגבי דהבא פירא הוי וכו'. אם נאמר שר' חזר בו, בילדותו כשסבר כר' ישמעאל שנה את המשנה, ובזקנותו שעבר לדעת ר' עקיבא תיקן רק את מה שהוא טעות לשיטתו ומשנת הסיפא שנעשתה מיותרת לא זזה ממקומה (עי' יבמות ל'. ועוד). וא"כ אין ראית רב אשי מהסיפא ראיה. ועיין עוד ירושלמי, אמר ליה (ר"ש בר רבי לרבי) לינא חזור בי דעד דהוה חילך עליך אתניתני הכסף קונה את הזהב. משמע שטענת ר"ש בר' היא שר' שכח. כלומר אין לר' שיקול גמור לחזור בו, אלא אומדנא (על דרך שאמר רש"י כתובות נ"ז., זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט), וראוי להגיה על פי מה שהיה כתוב במשנה בעיקרה.

ג) הנראה שר' סבר גם בילדותו כר' עקיבא, שהרי סתם במשנה מעשר שני פ"א מ"ב שאין מחללין מעשר שני על אסימון ועי' להלן מ"ז:, מחללין מעשר שני על אסימון דברי רבי דוסא וחכמים אומרים אין מחללין וכו' דאמר רבי יוחנן רבי דוסא ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד. (אף שבעדויות פ"ג מ"ב הביא את דעת ר' דוסא בן הרכינס החולק, בכלל שאר מחלוקותיו עם חכמים). וכן סתמה הגמרא להלן נ"ד.. אלא שבצעירותו סבר שגם ר"ע דורש וצרת הכסף לשון צרירה, ונטתה דעתו שמתחשב יותר בדרשת וצרת הכסף לשון צרירה, ובזה שמענו את עניין חשיבות, כנ"ל. ובזקנותו סבר שר"ע מתחשב בדרשת "כסף שיש לו צורה" להחשיב את עניין חריפות. כדלהלן אליבא דתוס' ואליבא דרש"י.

ד) תוספות אליבא דר"ת, (רבי ישמעאל סבר) לרבות כל דבר הנצרר ביד אע"פ שאינו יוצא בהוצאה אך שיהיה בו צורה כל דהו ור"ע בעי צורה חשובה שתצא בהוצאה אך יוצאה לגמרי לא בעי מדאיצטריך לרבויי. וביתר ביאור באור זרוע ב"מ סי' קמ"ה, ור' ישמעאל ור' עקיבא תרוויהו מודו דבעינן דבר שיש בו צורה "כדמשמע לשון וצרת" אלא ר' ישמעאל מרבי כל דבר הנצרר ביד שמצניעין אותו לשום צורך מאחר שיש בו צורה אע"פ שאינו יוצא בהוצאה מחמת צורתו ור"ע סבר לרבות שיש בו צורה חשובה דמחמת צורה יוצא בהוצאה. וע"ע באור זרוע להלן שם, פשטיה דקרא משמע דמטבע בעי כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וכו'. (ועי' בספרי דברים פיס' ק"ז, "ונתתה בכסף" מלמד שאין מתחלל אלא על הכסף מנין לעשות וכו')
לשיטתם ההבנה הראשונית היא מטבע היוצאת בהוצאה לגמרי, מונתת הכסף. עיקר ההבנה של "וצרת" היא שצריך מטבע שיש לו צורה. ובנוסף גם לר' ישמעאל וגם לר' עקיבא יש עוד ריבוי של "בידך" שמרבה כל שבידך, נגד ההבנה הראשונית. לר' ישמעאל מרבה את שאינו יוצא כלל, ולר"ע מרבה את שיוצאת קצת ולא לגמרי.
(לדבריהם מדויקת לשון הגמ' להלן מ"ז: ר' ישמעאל א' לרבות וכו' ורע"א לרבות וכו' ולא כספרי דברים פיס' ק"ז, וצרתה הכסף דבר שדרכו ליצרר דברי רבי ישמעאל רבי עקיבה אומר דבר שיש עליו צורה פרט לסימון).
כלומר לר' ישמעאל "בידך" עוקר את החשיבות של "וצרת" ולר"ע רק מוריד אותה במקצת.
לר' ישמעאל עיקר החשיבות היא "דבר הנצרר ביד" ובזה זהב עדיף, כנ"ל אות א'. לר"ע אפשר שאף שחשיבות הצורה, היציאה בהוצאה, ירדה עדין יש מקום לומר שהיא עיקר, כמו לפי ההבנה הראשונית, וממילא כסף חשוב. ואפשר גם שר"ע לא דורש כר' ישמעאל משום שר' ישמעאל מבטל לגמרי את חשיבות הצורה מצד הוצאה, ולר"ע זה נחשב ביטול גמור של השם צורה. אבל עדין ר"ע יודה לר' ישמעאל שעיקר החשיבות היא "דבר הנצרר".
בצעירותו חשב רבי כאפשרות השניה ובזקנותו כאפשרות הראשונה.

ה) נראה שמחלוקת ר"ע ור' ישמעאל כאן תלויה במחלוקתם הכללית אם יש עדיפות לדיון מכח התוכן או לדיון מכח הלשון. עיקר המשמעות של פשטיה דקרא שבעי מטבע מדכתיב ונתת הכסף אינו נובע מהמילים, אותן אפשר להסביר גם בשברי כלי כסף, אלא מהרגילות שתשלומים הם במטבע. לעומת זאת התוכן של וצרת הכסף בידך, שאין משמעו חיוב דוקא לצרור אלא עובר למשמעות דבר שדרכו להצרר, הוא משמעות מילים. לר' ישמעאל תוכן כזה עדיף. ומבטל את עניטן החשיבות של צורה.
לר"ע שנותן יותר חשיבות לדיון על תכנים, אין התוכן של צורה, החשיבות שלו, בטילה לגמרי. והעיקר של ההבנה הראשונית, שהעיקר היא החריפות, הצורה, קיים. אכן כיון שצריך רק שלא יבטל לגמרי, ולעומת זה המעלה של חשיב שנוצרה ע"י וצרת בידך לא נפגמת, שוב יכול להודות שזהב עיקר, וכצעירותו של רבי.


ו) לפי רש"י מ"ז: ר' ישמעאל אינו דורש כלל את "וצרת" כסף שיש לו צורה.
רש"י יכול לסבור כמו באור זרוע שהפשט הראשוני הוא כסף שיש לו צורה והוא מהלך לגמרי, ואם זה כך יסבור ש"וצרת בידך" דבר הנצרר עוקר לר' ישמעאל את הפשט הזה לגמרי. ולפי זה הכל תלוי בחשיבות. וזהב הוא מטבע יותר מכסף.
דעת ר' עקיבא לרש"י, אפשר שהוא יסבור לגמרי כתוס'. הוא מחשיב יותר את התוכן הנובע מהפשט הראשוני, לשיטתו כנ"ל, ולרבי יכול להיות ספק בדעתו, כלשיטת התוס'.

ז) אם בזמן מתן תורה לא היה עיקר המסחר ע"י כסף טבוע. אפשר שהדרשה כסף שיש לו צורה לא נדרשה אז, ועיקר הדין היה, לשיטת ר"ע על פי הלימוד הראשוני מ"ונתת בכסף", כסף שמהלך לגמרי. ובאמת כסף שאינו מהלך כל כך לא היה נכלל ב"כסף". חלק גרוע אינו בכלל המושג (כמו שכבר נכתב במקומות רבים). ולא היה קנה מידה ברור לרמת ההילוך. כאשר התפשט כסף שיש לו צורה שוב אפשר היה לדרוש את "וצרת" שהצורה תהא הדבר המגדיר את רמת ההילוך. (וממילא גם צורה שאינה מהלכת כל כך, אבל לא בטלה לגמרי חשיבות הצורה, נכללת ב"כסף" בגלל חשיבות התכונה הזאת).
מקור לדרשה שנאמרת ואינה מובנת אלא לאחר זמן, עי' ויקרא רבה (מרגליות) פרשה י"ב ב' הובא ברש"י ויקרא י' ג', ונקדש בכבודי (שמות כ"ט מ"ג) זה הדיבר נאמר למשה מסיני "ולא נודע בו עד שבא המעשה לידו" וכשבא מעשה לידו אמר לאהרן אהרן אחי מסיני נאמ' לי עתיד אני להיוועד להן לישראל ולהתקדש בהן בבית זה ובאדם גדול אני מקדשו וסבור הייתי או בי או בך בית זה מתקדש, עכשיו נמצאו שני בניך חביבין ממנו.
אמנם שם נודע עיקר הנבואה, התקדשות ע"י הגדולים, אבל אי אפשר היה לדעת את התוכן המדויק, ומלשון "ולא נודע וכו'" משמע שהידיעה במי בדיוק יתקדש היא חלק עיקרי בנבואה זו.
סמך לדבר ממה שמפורסם בשם הגר"א, שהרמב"ם נרמז בתורה ב"למען ר'בות מ'ופתי ב'ארץ מ'צרים", והוא עצמו ב"א'בן שלמה", למרות שהיתה להם בחירה לא להיות מה שהיו, והעובדה של גדלותם נקבעה זמן רב אחר מתן תורה. וכן ממישהו שאמר עליו ר' רפאל מהמבורג, מ'שחתם ב'הם מ'ום ב'ם.