|
|
|
|
פסחים קט"ו.
על מצות ומררים יאכלהו
דתניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן,שנאמר (במדבר ט) על מצות ומררים יאכלהו. אמר רבי יוחנן חולקין עליו חביריו על הלל דתניא יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני (מדלא כתיב יאכלו ואנא ידענא דאפסח קאי דכתיב לעיל ואכלו את הבשר) עצמו מתקיף לה רב אשי אי הכי מאי אפילו אלא אמר רב אשי האי תנא הכי קתני יכול לא יצא בהו ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו.
א) כתב בתוס' הרא"ש תימ' לשתוק קרא בעל ומהו וממילא ידענא דאכל חד וחד בפני עצמו. וי"ל (דלא) [דאי לא] כתיב לא על ולא הו הוה אמינא שיאכל כל חד בפני עצמו או אם ירצה יאכל שלשתן כאחד ושניהם שקולים זה כזה כתב רחמנא על דעיקר מצותן לאוכלן ביחד והדר כתיב יאכלוהו שאם אכלן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא.
(דברי רא"ש כאן הם כרשב"ם שרבנן דפליגי על הלל אינם אלו הנזכרים כאן. סוף דבריו חסר).
ב) טעם שלא למדים להיפך, שעדיף לאכול לחוד ובדיעבד כשר ביחד (והסברא שאף שאין מצוות מבטלות זו את זו, מ"מ חשוב יותר לאכול לחוד) . ועי' במרדכי לדף קט"ו, בסדר הפסח (ל"ח רע"ג).
נראה ע"פ רשב"ם שמעיקר לשון "יאכלוהו" אין משמע יאכלו לבד, אלא רק מהיתור של "הו". יתור מיושב אם יש לו משמעות כל שהיא, לכן אין הפחתת משמעות אם אינו מלמד אלא ש"על" אינו במשמעותו הראשונה, עם ממש, כרוך, אלא לכתחילה, ובדיעבד יצא במשמעותו השניה, כעין ועליו מטה מנשה. ואילו "על" משמעותו הראשונה "עם" ממש, ועקירתו להיות מפרש של "יאכלוהו" שאינו אלא לכתחילה הריהי עקירת משמעות.
ג) מהלך זה נוח אם אומרים במעבר משמעויות מכח יתור שיסוד הדיון הוא שיש יתור ותוכנו הראשוני שהוא מקום ריק שצריך למלא בתוכן ואח"כ בוחרים במשמעות השניה כדי למלא את המקום, היא עדיפה על שאר מועמדים למילוי. כאן שהמקום השני סותר מקום אחר עדיף למלא ע"י תוכן כל שהוא שיסתור מה שפחות.
או בלשון אחרת, בעלמא המעבר לעדיפות השניה של המשמעות כשיש יתור אינה משום השארות במשמעות, כפי שהוא בהכחשה בין משמעויות עיקריות, אלא כעין לימוד מענינו איזה משמעות לתת ליתור. אין יתור סיבה להעברה למשמעות שניה אלא משמעות שניה היא שיקול לבחירת התוכן של היתור.
ד) אמנם נראה קרוב יותר לומר שיתור של ביטוי עיקר עניינו שהתוכן שהוא משמיע מיותר וזה מוכיח שהתוכן הוא אחר ובוררים משמעות שניה. ואין הבדל בין כורח משום יתור לכורח אחר. מתבר שאין מפקיעים ביטוי מכל תוכנו כל זמן שאין הכרח לכך, ועדיפה משמעות שניה או שלישית וכו' על מקום ריק.
הנראה, שהחילוק בין מעבר משמעות משום יתור למעבר מסיבה אחרת הוא שבמעבר מכח יתור אם אומרים איזו נפק"מ ביתור מסתלק הכרח לעבור למשמעות שניה, כנ"ל, והדיון של שני כתובים המכחישים שוקלים את עדיפות המיצועים לפי הצורה האחרונה שלהם. במקום שהמשמעות נובעת מיתור כל משמעות ממלאת את היתור וגורמת שלא יהיה צורך במשמעות שניה. וכנ"ל.
|
|
|
|
|
