סגור X    הדפס      הורד קובץ 


סנהדרין י"ד: (ט"ו·) הקדשות דמשלמי בהו שיתא ליבעו שיתא

ההקדשות בשלשה. מתניתין דלא כי האי תנא דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר אפילו צינורא של הקדש צריכה עשרה בני אדם לפדותה אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב דאמר כשמואל דאמר שמואל עשרה כהנים כתובין בפרשה אלא לרבנן שלשה מנא להו וכי תימא דכתיב בהו שלשה קרקעות דכתיב בהו ארבעה תיסגי בארבעה וכי תימא הכי נמי אלמה תנן הקרקעות תשעה וכהן אלא מאי דמשלמי בהו עשרה הקדשות דמשלמי בהו שיתא ליבעו שיתא קשיא.

ורש"י, תסגי בארבע אלמה תנן הקרקעות תשעה וכהן. אלא משום הכי בעי קרקעות עשרה, משום דפרשה אחרונה היא, וכדשלים פרשת הקרקעות כבר נשלמו עשרה כהנים ותלמד תחתונה מעליונה.

א) רש"י מגילה כ"ג:, עשרה כהנים כתובים בפרשת הקדשות שלשה בערכין וג' בבהמה וארבעה בקרקעות וכיון "דמשלמי בהו עשרה" בעינן עשרה גברי.
מה שרש"י הנ"ל מביא את התירוץ שעלה בקשיא, הוא לפי הכלל שקשיא אינו תיובתא. ונראה שכשאומרים קשיא אין הכרח שזו דחיה של התירוץ ושהישוב הנכון הוא אחר, וכדומה, אלא אפשר שההסבר הקשה הוא הנכון אלא שאינו מבוסס דיו.

ב) הנראה.
עיקר הלימוד הוא משום הוי"ו הכתובה בין הפרשיות. הראשונה איש כי יפליא כתוב בה ג' פעמים "הכהן". הפרשה השניה "ו"אם בהמה אשר יקריבו וכו', וגם בה ג"פ הכהן. החלק השלישי "ו"איש כי יקדיש את ביתו וכו', ובו ד' פעמים הכהן.
הוי"ו גורם שהאמור בעליון כאילו אמור בתחתון.

ג) עי' זבחים ק"ז., אשכחן מוקטרי פנים שהעלן לחוץ, מוקטרי חוץ שהעלן לחוץ מנין וכו' אלא כדתנא דבי ר' ישמעאל ואליהם תאמר לערב פרשיות. ורש"י, וי"ו מוסיף על ענין ראשון ומערב הפרשיות (שחוטי חוץ, העליונה, ומוּעָלים בחוץ) לומר שאף שחוטי חוץ שהעלן בחוץ חייב.
אפשר לפרש שהמציאות הנזכרת למעלה, שחוטי חוץ, ככתובה למטה, בדין חיוב העלאה בחוץ. ולפי זה גם כאן השלושה "הכהן" שבפרשה הראשונה יחשבו ככתובים בפרשה האחרונה, ויצטרפו למנין לארבעה הכתובים באחרונה. ואפשר שזה היקש והדין האמור בתחתון קיים גם בפרשה העליונה.
לכאורה משמע ברש"י זבחים פ"ה. כצד השני. וז"ל, שחטו בחוץ והעלהו בחוץ חייב, על שתיהן דהשוחט עוף קדשים בחוץ חייב וכו' וכי העלהו בחוץ חייב דמרבינן (זבחים ק"ז.) לענין העלאת כל הנשחטין "דכי היכי דחייב על שחיטתן חייב על העלאתן" דכתיב ואליהם תאמר לערב פרשיות. משמע שהלימוד הוא להוסיף דין העלאה על דין השחיטה.
אבל עי' חולין ע"ח., ת"ר: מנין לאותו ואתנו שנוהג במוקדשין תלמוד לומר (ויקרא כ"ב כ"ז) שור או כשב או עז כי יולד (והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה') וכתיב בתריה (ויקרא כ"ב כ"ח) ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד לימד על אותו ואת בנו שנוהג במוקדשין. כאן אין אפשרות לצרף את האמור בפסוק השני אל הפסוק הראשון, הענינים שונים, וע"כ ההסבר הוא שהמציאות הכתובה שפסוק הראשון קיימת גם בפסוק השני.
וצריך לומר שלשון רש"י זבחים פ"ה. אינה בדווקא.

ד) בלימוד מכח וי"ו מוסיף על ענין ראשון, ההוספה נעשית ישירות מלפני פניו אליו, ולא שלפני פניו מוסיף על שלפניו ושלפניו מוסיף הכל עליו.
שבועות י'., ר' מאיר אומר כל השעירים כפרתן שוה כו'. אמר ר' חמא בר ר' חנינא מאי טעמא דר' מאיר אמר קרא שעיר ושעיר הוקשו כל השעירים זה לזה וי"ו מוסיף על ענין ראשון קסלקא דעתך כל חד וחד מחבריה גמר והאמר ר' יוחנן כל התורה כולה למידין למד מלמד חוץ מקדשים שאין למידין למד מלמד הא לא קשיא "כולהו מקמא גמרי".

ה) לימוד של וי"ו מוסיף הריהו כאילו הכתוב בעליון כתוב במפורש בתחתון. עי' תוספות סנהדרין נ"ד: ד"ה עשו, בבהמה לא כתיב תועבה בגופיה, ואי כפ"ה דכתיב בפרשת עריות כי את כל התועבות אם כן כל עריות נמי ליחייב שתים משום לא יהיה קדש ומשום לאו דגופייהו, ויש לפרש משום דבתר זכור כתיב וכל בהמה וי"ו מוסיף על ענין ראשון "וכאילו כתיב תועבה בגופייהו". הרי שלימוד ע"י וי"ו מעליון מעביר את המילים לתחתון, ולא שאומר שהתוכן שבעליון נמצא בתחתון, שאם היה העברה של תוכן לא היה עדיף מ"כל התועבות".

ו) ונראה ע"פ תוס' זבחים מ"ח. סוד"ה אשכחן, מיהו בההיא דבן הבקר לפני ה' וסמיכה והפשט ניחא דלא קאמר בן צאן מנין דפשיטא דילפינן תחתון מעליון אבל עליון מתחתון ס"ד דלא יליף. ע"כ. ואף שלמסקנה ילפינו עליון מתחתון (וכן בבבא מציעא צ"ה., אלא אמר קרא (שמות כ"ב) וכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון), מ"מ מוכח שיש עדיפות ללמוד תחתון מעליון לעומת עליון מתחתון.

ז) מכאן, כשיש דרשה האומרת חידוש, שעדיף למעט בדברים המתחדשים, למדים רק תחתון מעליון.
הלימוד לבית דין של עשרה ובתוכם כהן, הוא חידוש. לגבי פרשת קרקעות כיון שהיא אחרונה ודאי שהיא למדה מבהמה טמאה, הכתוב בבהמה טמאה ככתוב בה. כמו כן ודאי שמונים לה את הכתוב בערכי אדם, בין אם באופן ישיר ובין אם ש"הכהן" שלהם כתוה בבהמה טמאה.
וכדי לצמצם את הדברים המתחדשים אומרים שצורת הלימוד היא שכל "הכהן" הכתובים בפרשת ערכין ובפרשת בהמה טמאה הריהם ככתובים בפרשת קרקעות וכתוב בקרקעות עשרה. לגבי בהמה טמאה אין הכרח שלמד מערכין, אפשר שהוי"ו בא כדי לחבר לפרשת קרקעות שאחריה, לכן אין למדים לא לששה שהוא חידוש, ולא לעשרה למוד עליון מתחתון. וודאי שלגבי ערכין אין למדים מהתחתונים לו.

ח) מ"ש הקדשות דמשלמי בהו שיתא ליבעו שיתא קשיא.
עי' בבא בתרא קי"ג:, וירש מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה מה ירושה ראשונה בן קודם לבת אף ירושה שניה בן קודם לבת. ורשב"ם הכי נמי הוה מצי למינקט ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו דהיינו ירושה שניה אלא סיפא דכולהו נקט וכ"ש ירושה שניה ושלישית דסמיכי לירושה ראשונה. ממילא גם כאן אם למדים מערכין לפרשת קרקעות הרחקה כ"ש נלמד לקרובה.
לכאורה יכולנו לומר ע"פ תוספות מועד קטן ז':, יש מקשין למה אין רבי דורש ק"ו הא אדם דן ק"ו מעצמו ושמא יש שם פירכא או שמא מצורע חידוש הוא, משמע שאין למדים ק"ו מחידוש. וכן משמע בתוס' זבחים צ': ד"ה תקדום, תימה תקדום חטאת העוף מק"ו וכו' וי"ל דחידוש הוא הא דחטאת העוף קודם לעולה ולא גמרי' מיניה.
אבל מסתבר שאין כוונת הרשב"ם במ"ש "כ"ש שניה ושלישית דסמיכי" לק"ו, אלא לומר שכיון שצריך את הוי"ו של השני לחבר בין הראשון לשלישי נגד הסברא לומר שלא יחבר בין הראשון לשני בו הוא כתוב.

ט) אין זו תיובתא כיון שאפשר שבכל זאת כדי לא לומר חידוש אומרים גם נגד הסברא הזו. למרות שלומר נגד הסברא הזו זה עצמו חידוש. א"כ הגענו לשיקול הדעת מה חידוש גדול יותר.
או, ל"קשיא" יש להתחשב יותר ב"חידוש" בשיקול, מאשר בהיות התוצאה "חידוש", לפי הכלל שמחליטים לעניין תפסת מרובה וכדו' לפי סדר ההיסק.
ולמעשה, עיקר חשיבות עניין "חידוש" הוא בהלכה למעשה.

י) על דרך הנ"ל, שלא דורשים בהקדש בהמה טמאה שצריך ששה משום שבי"ד של ששה הוא חידוש, אפשר לישב בדוחק את קושית הגמ' להלן ט"ו., [הערכין המטלטלין בשלשה] רבי יהודה אומר [אחד מהן כהן]. אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא לרבי יהודה היינו דכתיב כהן אלא לרבנן כהן למה להו קשיא. ונאמר שכדי לא לעשות חידוש של כהן בבי"ד אומרים שהזכרת כהן היא משום דיבר הכתוב בהוה. עי' רמב"ם כלי המקדש פ"ד הי"ט, כהן הגדול המשוח קודם וכו' ואמרכל קודם לגזבר, וגזבר קודם לראש משמר, וכו' נמצאו הכהנים תמיד שמנה מעלות זו למעלה מזו. משמע שדרך גזבר להיות כהן. (עי' ספר המפתח). ובפשטות כל העוסקים בהקדש הדרך היתה שהם כהנים.
לכן בהקדש קרקעות שביה"ד היה חידוש, כנ"ל, שם אין מה שמעביר את הכתוב להיות דיבור בהוה, ואמירת "כהן" היא בדווקא.

יא) אחר שאמרנו שאם "הכהן" אינו בדוקא הריהו דיבור בהוה, שוב אפשר לישב בדוחק את הקשיא דלהלן שם, הקרקעות תשעה וכהן מנהני מילי אמר שמואל עשרה כהנים כתובין בפרשה חד לגופיה הנך הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו תשעה ישראל ואחד כהן מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן אימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים קשיא. ונאמר שהמיעוט השני, "הכהן" השני בקרקעות, הופך להיות דיבור בהוה. כיון שאינו בדוקא עדיף להעביר אותו למצב של דיבור בהוה מאשר לומר שנאמר לא במדויק. כיון שכבר יש כאן דיבור בהוה שוב אינו רחוק לומר שגם שאר "הכהן" נאמרו כך. ובעיקר, כיון ש"הכהן" האמורים בערכים ובבהמה טמאה קבענו שהם דיבור בהוה, כשמעבירים אותם להאמר בקרקעות יש עדיפות להשאיר אותם במשמעות הנ"ל. ממילא רוב "הכהן" האמור בקרקעות הוא דיבור בהוה.
"הכהן", הראשון של קרקעות, חייב להשאר בדוקא, כיון שהיותו דווקא הוא הגורם לשני להיות דיבור בהוה.